אטלנטה, אוכל וכזה…

אז אחרי שהייתי בנאשוויל וגם בטקסס, חזרתי לאטלנטה, חזרתי לכתוב על אטלנטה, למה? כי אני מכורה ולא יכולה להפסיק. עברו להם כבר אחד עשר חודשים מאז שהגעתי לפה, אבל מי סופר. אני חושבת שהתגלית הגדולה ביותר שאני יכולה לייחס לאטלנטה, היא היותה מעצמה קולינרית מתפתחת. כן, כן, לכל הציניקנים, בעיקר אלה שעכשיו יכחכחו בגרון במנהטן, בצרפת, באיטליה, בלונדון ובסן פרנסיסקו. אטלנטה מייצרת אוכל משובח, והיתרון המשמעותי שלה בניגוד לשאר הערים שציינתי שאפשר לאכול אותו בזול, באופן יחסי לשאר העולם.

בתוך חובבת אוכל, ההתרגלות למוצרי מזון, היא אחת ההתמודדויות הקשות ביותר שהיו לי פה. מוצרי המזון הם שונים, המרכיבים אחרים, הטעם, הריח, הגעגוע למה שנמצא אלפי קילומטרים ממך והתוצאה הסופית. אחרי חודשים ארוכים אני עדיין מוצאת את עצמי כמהה לסלט ירקות קצוץ דק. יחד עם זאת, לאטלנטה יש הרבה מה להציע באספקט הזה. אני לא יודעת להסביר בדיוק מה הסיבה, אולי בגלל שזה הדרום, אבל בכל פעם שאני אומרת לאנשים שאחת הסיבות שאני אוהבת את אטלנטה היא בגלל האוכל שאפשר למצוא בה, הם מהנהנים בהסכמה, ויודעים בדיוק על מה אני מדברת ורובם לא באמת היו בכל המסעדות שאני הייתי.

אז את הסיבוב הקולינארי הנוכחי אני אתחיל עם כמה מקומות שחובה לבקר בהם, אם אתם פה.
אתחיל במסעדה השנייה מתחת לבית שלי, הזכרתי אותה בפוסט הקודם על אטלנטה, אבל גם ציינתי שעדיין לא יצא לי לשבת בה, Mary Mac's tea room. המסעדה הנ"ל נמצאת פה כבר למעלה משבעים שנה, היא עברה עם העיר הזאת כל כך הרבה תהפוכות ועדיין נשארה עומדת ובועטת. המסעדה הזאת תמיד מלאה, החל מאחת עשרה בבוקר, פוקדים את המקום אנשים עד שעות הערב. המסעדה מציעה אוכל דרומי אמיתי ומנת הדגל שלה היא העוף המטוגן, עם סלסלת לחם תירס ולחמניות שמרים (שנדיר למצוא פה).

כבר שנכנסים לחדר המתנה, מרגישים שנכנסים למוזיאון. המסעדה מחולקת לחדרים, Dining rooms, כל חדר נקרא בשם אחר. המנה העיקרית לבחירתך מוגשת עם שתי תוספות לבחירה. פעם ראשונה שראיתי בארצות הברית בתפריט מנת כבד עוף מטוגן בבצל, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי, הוספתי לביבות תפוחי אדמה ומוס בטטה.

טעמתי את הכבד, וקיבלתי פלאשבק לאוכל של אמא שלי. כבד מטוגן עם פירה הוא אחד המאכלים שאני הכי אוהבת בבית, והטעם הזכיר לי את הבית. לביבות תפוחי אדמה, לא מטוגנת, אלא אפויות, כמו פנקייקים מלוחים ונעימים לחך. ההפתעה הגדולה הייתה מנת מוס הבטטה, המוגשת בעיטור של מרנג שוויצרי (שניה לפני שהוא הופך למרשמלו). הלוואי ויכולתי להסביר מה קורה בפה כלוקחים ביס מהמנה הזאת, תצטרכו להגיע בעצמכם ולטעום. זה מתוק, אבל מלוח, המרנג עם הבטטה הוא שילוב קסום, והכי חשוב, בא לך לקחת עוד ביס, ועוד אחד.

אחרי הביקור במסעדה, אני יכולה להבין למה אנשים מחכים בתור שעות בכדי לקבל שולחן. במשך חודשים הייתי צופה מהצד, לא הבנתי על מה המהומה, הנחתי שזה מתוייר ומסחרי, כי זה באמת מקום עלייה לרגל, ואפילו התבדחתי על חשבון אלה שממתינים בתור "מחלקים שם זהב, אני אומרת לכם", הייתי אומרת לאנשים. היום, אחרי שביקרתי ואכלתי, הבנתי שהמסעדה מספקת את הסחורה. אז אם אתם בעיר ורוצים לחוות אוכל דרומי אמיתי, זה המקום.

למארי מקס אין שליטה אבסולוטית באוכל דרומי, יש לה מתחרה, שנותנת פייט לא רע.
Gladys Knight's Signature Chicken & Waffles, גם היא נמצאת לא רחוק מהבית שלי, הליכה של עשר דקות. המקום אף הוא מוסד, קירות העץ מלאים בתמונות של מפורסמים שפקדו את המסעדה במשך השנים. מנת הדגל היא Chiken and Waffels, כן, עוף ו- וופל. גם אני עיקמתי את הפרצוף כששמעתי על זה לראשונה, גם כשראיתי את המנה לראשונה, היא נראתה לי כהרפתקה מפוקפקת. אך אני שמחה לבשר שהתבדיתי. כולנו יודעים ששילוב של מתוק ומלוח, עובד, אבל לא תמיד. הפעם הוא עובד מצויין. ביס מהעוף המטוגן וביס של וופל בלגי עם מייפל, זה פשוט טעים, וכל כך מושחת. הלחם תירס שלהם לא רואה את הלחם תירס של מארי מקס, ואם אני צריכה לבחור מבין השתיים, גלאדיס לוקחת אצלי בהליכה.

לפני כמה חודשים, הכרתי בחור, שלימים יהפוך להיות חבר טוב שלי, ארז.
ארז, מתגורר באטלנטה כבר כמה שנים, הוא מכיר את העיר קצת יותר טוב מאחרים, וכשסיפרתי לו על סיפור האהבה שלי עם אטלנטה והאוכל שלה, הוא שאל אם כבר יצא לי להיות ב Antico. עיקמתי את הפרצוף, ושאלתי "אנטיקו? מזה אנטיקו?" הוא הביט עליי בפליאה,  "הגר, אנטיקו זה הפיצריה הכי טובה באטלנטה!" אמרתי לו שהוא צריך להיזהר במה שהוא אומר והוא לא היסס וחזר על ההצהרה פעם נוספת והתחייב לקחת אותי לשם. לפני שלושה שבועות הלכתי בפעם הראשונה ל Antico (ולא עם ארז) ורק נותר לי לומר, שארז צדק. זאת ללא ספק הפיצה הטובה ביותר שאכלתי מזה הרבה זמן.

המקום מוכר רק פיצות ויין. כי יין ופיצה הולכים יחד. כבר נקודות זכות. יש להגיע מוקדם, יחסית, כי כשנגמר להם הבצק, אין יותר פיצה וזוכרים את עניין התור, אז גם פה, הם אוהבים לעמוד בתור והוא ארוך אבל שווה כל דקה של ייסורים והמתנה. אי אפשר להזמין מקום, זה לא מסעדה, זה פיצריה. מזמינים בקופה ומקבלים פיצה טרייה היישר מהתנור לבנים שנמצא בחדר הסמוך. המטבח חשוף, כך שניתן לראות איך הם מכינים את הפיצה ומעיפים את הבצק באויר, כן כן , איטליה זה פה.

הבצק מושלם, ואני חושבת שזה הסוד של המקום. אין בעיה להשיג פיצות בארצות הברית, גם פיצות טובות, ואכלתי פה כמה כאלה, אבל הבצק של Antico הוא תעלומה ואין שני לו באטלנטה.

התחנה האחרונה לפוסט הזה היא במקום שגיליתי במקרה. כפי שסיפרתי בעבר, יותר מפעם אחת, אני מסתובבת באטלנטה ברגל, באחד מהטיולים שלי, ראיתי באחד הרחובות הנמצא בשכונת Imman Park, כיסאות ושולחנות אדומים ואנשים יושבים. התקרבתי למקום, ובמבט ראשון זה נראה כמו בית של מישהו, אבל מסתבר שזה אחד המקומות הכי טובים לקרפ באטלנטה. איך אני אוהבת מקומות סודיים שרק במקרה מגלים אותם. תכננתי לחזור לשם הרבה זמן, שבוע שעבר הזדמן לי לראשונה. הלכתי עם חברה להליכה על מסלול הבלטליין וקינחנו ב- Julianna’s Crepes.

המקום מציע קרפים מלוחים ומתוקים. לקחנו את הקרפ שוקולד נוטלה ותותים (איך לא) וקרפ נוסף של קרמל ותפוחי עץ. אני יודעת, מה כבר יכול להיות מרגש בקרפ, אההה אבל אתם שוכחים שפה זה ארצות הברית, ופה הכי מרגש אותם זה קפאקייק במקרה הטוב ומקארון כשהם בשיא שלהם, אז קרפ זה ברמת ההתחכמות. וג'וליאנ'ס יודעים להתחכם. אחלה קרמפ באמצע אטלנטה, או כמו שאני אוהבת להגיד
In the middle of Fu#$#@ no where

עד לפעם הבאה, תאספו לי המלצות בארץ, כי בכל זאת עברה שנה ואני מגיעה עוד שנייה, ואני צריכה לדעת מה נשתנה.

נשיקות,

אני