אביב הגיע טקסס בא (:

ב

הנה עבר לו עוד חודש מאז שכתבתי, האביב הגיע. האלרגיות הגיעו אתו, אבל היי חיכיתי לו כל כך הרבה זמן, אם להיות מדוייקת, חיכיתי לו 4 חודשים ושלושה ימים, ככה שאין לי הרבה מה להתלונן.

אז לפני שציינתי את האביב באופן רשמי באטלנטה עם חגיגות פסח, קפצתי לטקסס.
טקסס, איך לומר, זאת מדינה בארצות הברית, אבל בניגוד לשאר המדינות פה, זאת ישות נפרדת מכל מה שרואים ומכירים בארצות הברית. לפני שנסעתי, אמרו לי Everything is Big in Texas, אך רק אחרי שהגעתי לשם, הבנתי כמה המשפט הזה מדוייק.

IMG_20150405_174518

במהלך שבוע שלם, עברתי בערים הגדולות בטקסס, המסע שלי התחיל בדאלאס, שם נחתתי. כל כך חיכיתי לראות בוקרים, שדמיינתי לעצמי שיקבלו אותי בשדה תעופה כמה כאלה עם שלטים, מיותר לציין שזה לא קרה? נו, מילא, סיכמנו שמותר לי לחלום.

לצערי, את העיר דאלאס לא ממש יצא לי לראות, מפאת קוצר זמן, ככה שאני לא באמת יכולה להביע את דעתי עליה. מה שכן, דאלאס תישאר בליבי לעד, כעיר הראשונה שבה אכלתי את החומוס הכי טוב שאכלתי מאז שהגעתי ליבשת ארצות הברית ונפגשתי עם ישראלים שעד לאותו הרגע היו חברים וירטואלים מזה חודשים רבים.

החומוס אפשר ורצוי לאכול במסעדת Sababa (איך לא), בבעלותו וניהולו של אחד מבני הדודים שלנו, הוא כנראה שמע אותי מתפעלת מטעמו של החומוס, מהעלי גפן ומהסלט היווני שהוא ניגש לשולחן שלי ושל מריה (חברתי למסע). הוא הציג את עצמו ואמר שהוא משכם, ושאל מאיפה אני, אמרתו לו שאני מתל אביב, והוא חיבק אותי ואמר לי בעברית "ברוכה הבאה למסעדת סבבה". הוא היה נרגש ומלא גאווה, הוא סיפר לי שהוא מתגעגע לתל אביב ולירושלים, והוא מחכה שיהיה שלום, שהוא יוכל לנסוע לבקר את המשפחה שלו ביפו ובחיפה. אני מודה, התרגשתי גם אני. הרחק מכל המצלמות, מכל מהדורות החדשות, ישבנו יחד והעלינו זכרונות מישראל, של שנינו. התחלה טובה, טקסס, יש למה לצפות.

IMG_20150330_143057

כשעברתי לפה צורפתי לקבוצת ישראלים בפייסבוק שמתגוררים בחו"ל. דרך הקבוצה, יצרתי קשרי חברות וירטואלית שלא מביישת כל חברות טובה אחרת."אנחנו זן נדיר, ציפור משונה", שרה קורין אלאל, ואני אומרת שאנחנו הישראלים באמת זן נדיר. בכל מרחב הציניות והסרקסטיות אני יכולה לומר שאנחנו באמת משהו מיוחד. לא מכירה הרבה אנשים, שהם לא ישראלים, שיגיעו לעיר אחת, באמצע ארצות הברית, וייפגשו לארוחת ערב, בלי לדעת את מי הם הולכים באמת לפגוש, וזה למה? אין לי תשובה, כאלה אנחנו.

אז ניפגשתי עם עידו ועודד בדאלאס במסעדה יפנית/תאילנדית, למפגש הצטרפו חברתי למסע, מריה ועוד בחור ישראלי שמתגורר בדאלאס. המפגש עם עידו ועודד, הרגיש לי כל כך טבעי, כאילו אני מכירה אותם שנים. עודד אף חבש כובע בוקר , "כי ככה מסתובבים בטקסס". אני לא מכירה אותם מהצבא, לא עבדתי איתם וגם לא קרעתי איתם את תל אביב, רק התכתבתי איתם בפייסבוק במשך חודשים, על החיים פה. על היתרונות, על החסרונות, על הרגעים המאושרים ועל הגעגועים. אין ספק שזאת הייתה חוויה מיוחדת במינה, וקבלת פנים נעימה למדינת הכוכב.

IMG_20150405_174749

IMG_20150330_234132

למחרת בבוקר, יצאנו אני ומריה לאוסטין, טקסס. שמעתי על אוסטין שהיא מגניבה והיא, אוסטין, לא אכזבה. באוסטין יש את University of Texas, ועל כן יש בה מלא סטודנטים צעירים, העיר מפורסמת, כמו נאשוויל, בסצנת המוזיקה שלה. מיד עם הגיענו לעיר, קפצנו לאכול צהריים ב- Texas Mex, לא זה לא שם המסעדה, אלא זה סוג האוכל, אוכל מקסיקני סטייל טקסני, וזה כל כך טעים. השעועית, הגוואקמולי, אפילו הנאצ'וס בטעם אחר ממה שהכרתי עד היום.

IMG_20150405_173815

IMG_20150405_173925

בערב, יצאנו יחד לרחוב 6, הרחוב עם הברים וההופעות החיות, הלכנו ל- Petes Dueling Piano Bar
במקום הזה נגנים מוזיקה חיה כל השבוע, בניגוד לשאר המקומות. על הבמה שני פסנתרנים, והם מנגנים מה שמבקשים, שמים להם טיפ ופתק עם שם השיר , כמובן שכדי ורצוי להשאיר טיפ כמה שיותר גדול.

IMG_20150405_174052

IMG-20150331-WA0017

אחרי ששמענו מוזיקה המשכנו במעלה הרחוב, מרחוק מריה קלטה שור מכני, ואמרה לי "את בחיים לא תעשי את זה אה?" פחחחחח ממש. כעבור כמה דקות, הייתי על השור, בחור אחד הימר עליי שאני לא מחזיקה יותר מ- 3 שניות ונתן לי 5 דולר. הייתי על השור 40 שניות, אני זוכרת ששמעתי בעודי רוכבת, שריקות, וצעקות You Go Girl, לכמה רגעים הרגשתי מלכת רודיאו, אממ לא באמת.

download_20150401_211648

בבוקר למחרת נסענו מאוסטין לסן אנטוניו, בדרך, עצרנו להתרעננות בחווה שגודלה 43 דונם.
כן, 43 דונם, והיא נחשבת לחווה קטנה בטקסס. אני אחזור על זה שוב, 43 דונם!!!!!!!!!!!!!!!!
ליד החווה יש את הברביקיו הכי מפורסם וטעים בטקסס, אז ביום שבת, את המקום פוקדים בין 5000-6000 איש, מחזור יומי של 100 אלף דולר, ולמה אני יודעת את זה? כי אני ישראלית והייתי חייבת לדעת. שולחנות פיקניק פרוסים לכל עבר והברביקיו עצמו, זה מחזה מרהיב. התמונות לא ממחישות דבר בלי הריח שיש שם בכל דקה נתונה.

IMG_20150405_174132

IMG_20150405_174244

IMG_20150405_174213

IMG_20150405_174318

הרבה אין לי לספר על סן אנטוניו, מלבד העובדה שמזל שהיה לי את טעם הברביקיו והזיכרון של גודל החווה שראיתי באותו היום כדי להעביר את השהייה בעיר הזאת. ברחנו משם מוקדם בבוקר, היישר ליוסטון. העיר האחרונה במסע שלי.

אחרי 3 שעות נהיגה הגענו לעיר הגדולה, יוסטון, ושם אכן מרגישים כמה טקסס זה בגדול! הפקקים, הכבישים, הבניינים, המגדלים, הרחובות, הדגלים, הכל בענק. את הלילה האחרון סיימתי עם מפגש נוסף עם ישראלים, נציגי הקונסוליה ביוסטון, שהכרתי בטלפון לפני 8 חודשים. ישראלים כמו ישראלים, מיד פיצחנו קשרים משותפים בישראל, וזהו, הכל היסטוריה. רעי, הזמין אותי ואת מריה למועדון ה-
Wild West. "את הולכת לאסוף שם כל כך הרבה חומרים לבלוג שלך", הוא אמר לי לפני שבוע. הוא צדק בכל מילה. "האנה מונטנה" הסרט/הסדרה, זה זה. הבנות, בלונדיניות או ברונטיות, מכנסון גי'נס וחצאית, הגברים עם כובעי בוקרים וכולם, אבל כולם עם מגפיי בוקרים. כולם.

IMG_20150405_174401

IMG_20150405_174651

העניין הזה עם הריקודי שורות, אמיתי לגמרי, וזה כייף גדול, והעניין הזה עם המוזיקת קאנטרי והריקודים בסיבובים, גם הוא אמיתי לגמרי, מסתבר שהוליווד לא המציאה כלום, זה אשכרה קורה במציאות. אני ומריה שחגגה יומולדת באותו היום, לא יכולנו לבקש סיומת טובה יותר לביקור בטקסס. המדינה בה מותר להם להניף את דגל המדינה גבוהה יותר מדגל ארצות הברית עצמו, המדינה בה מותר להם להגיד לסנאט שיקפוץ להם, במדינה שפוטבול הוא כל כולה, ועוצמה זאת לא מילה גסה.

באחת הצמתים ראיתי שלט Dream Big, It is Free
כל כך אמריקאי וכל כך נכון. רק לפני כמה חודשים סיימתי לראות את הסדרה ההיא על הפוטבול וחלמתי לבקר בטקסס, והנה זה קרה, וככה אני בוחרת לסכם את הביקור הזה.

חזרתי לאטלנטה מותשת לגמרי, נהגתי בשבוע הזה, יותר ממש שנהגתי מאז שהגעתי לארצות הברית, היישר לערב פסח, היינו תשעה אנשים, ישראלים ואמריקאים, קראנו את ההגדה באנגלית ובעברית, אני חושבת שלראשונה בחיי, קראתי את ההגדה ולא ספרתי את העמודים עד ל"שולחן ערוך", כאלה אנחנו ישראלים, "זן נדיר", רוצים להרגיש קרוב לבית ככל שאפשר, גם אם זה במחיר של מצה, מרור ואחד אלוהינו.

הפוסט הזה מוקדש למריה, שהייתה שותפה שלי למסע והנווטת ואילולא היא, לא הייתי אוכלת את הנתח ברביקיו הכי טעים בעולם, ולא הייתי מכירה את האנשים שהכרתי בזכותה.

*עוד חודש וקצת נוסעת לביקור מולדת, הספירה לאחור החלה.

נשיקות,

אני.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.