לראות את ישראל מבעד עיניים אחרות

בספטמבר האחרון, היה לי מזל לבקר בישראל כחלק ממשלחת של ארבעים אנשים מאטלנטה (מתחת לגיל ארבעים), שאורגנה על ידי הפדרציה היהודית של אטלנטה. הקבוצה הייתה מורכבת מאנשי מקצוע צעירים, ביניהם כאלה שהיו בישראל, כאלה שלא , נשואים, רווקים, LGBTQ, הורים, יהודים ולא יהודים, וישראלית אחת- אני.

כחלק מהעבודה שלי ובחיי האישיים, אני מנסה להביא את ישראל לאנשים שאני משוחחת איתם. זה קשה. ישראל היא מקום מאוד מגוון ומורכב. לישראל יש הרבה מה להציע כיעד תיירותי, ויש הרבה מה ללמוד עליה כשמבקרים בה.

כשאנשים שומעים בחו"ל על ישראל בחדשות, מרבית הפעמים, הכותרות הן בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, אם אתה באמת חי בישראל, יש סוגיות מורכבות יותר שישראלים  צריכים להתמודד עימן על בסיס יומי.

קחו את ירושלים למשל; לא הייתי שם חמש שנים. כמו ישראלים רבים, היחסים שלי עם ירושלים, בירת ישראל, הם מורכבים מאוד. אני מקבלת את החשיבות של העיר הזאת לעם היהודי ולדתות אחרות. אבל בשבילי ירושלים היא מרכז של כל סכסוך תרבותי שיש לנו בישראל; הסכסוך הישראלי-פלשתיני, יהודים חילוניים- יהודים אורתודוכסים, ירושלים- תל אביב ועוד.

למרות זאת, הדרך היחידה להבין את המדינה הזאת היא להיות שם, וגם כאשר אתה שם, זה לוקח זמן להבין את ישראל. רוב האנשים שאני פוגשת פה אחרי שהם ביקרו בישראל , מסכמים אותה כמעוררת השתאות, ולא תמיד במובן החיובי. גם לי כישראלית, פעמים רבות קשה לעכל אותה, אז תייר שמגיע לשבוע וחצי קשה עוד יותר ולוקח זמן עד שדברים שוקעים.

לפני כמה שנים, באחד האירועים בטקסס במסגרת העבודה שלי, סוכנת נסיעות שרק ביקרה בישראל ניגשה אלי, "היה טיול נוראי, אני לא אמכור את ישראל כיעד תיירותי ולא אמליץ לאף אחד לנסוע".
כששאלתי אותה מדוע, היא ענתה "זה היה יותר מידי"
"יותר מידי מה?" שאלתי
"יותר מידי מהכל", היא ענתה.

שנתיים אחרי, היא ניגשה אליי שוב, "זוכרת אותי, אמרתי לך שהיה לי רע בישראל?" הנהנתי בחיוב. "רציתי להתנצל, לקח לי שנה בערך להבין איפה הייתי וכמה חשוב זה היה עבורי כאדם, כנוצריה, וכסוכנת נסיעות. ישראל, זה מקום מאוד מיוחד. צריך להיות מוכן לעכל אותה, אני לא הייתי מוכנה. בדיעבד זה היה הטיול הכי משמעותי שעשיתי בחיי". היא תיארה את אשר חוותה מאז הביקור בישראל ואיך לקח לה חודשים ארוכים לעכל את הטיול הזה.

---

רציתי להיות חלק מהמשלחת של הפדרציה מאטלנטה לישראל מכמה סיבות:

ראשית, רציתי להרגיש את ישראל כתיירת כמה שאפשר – בתי מלון, אוטובוסים, אתרי תיירות, מוזיאונים, אוכל, תרבות, הכל.

שנית, רציתי לראות את אותה מבעד לעיניהם של אנשים אחרים. חייתי בישראל כל חיי. אני יודעת שזה מקום מיוחד, אבל רק כשעברתי לארה"ב ושמעתי אנשים מספרים על הביקור שלהם ודמעות עולות בעיניהם, הבנתי שזה מקום מאוד מיוחד, שמרבית חיי לקחתי כמובן מאליו.

שלישית, כפי שציינתי בפוסטים קודמים שלי, אני מנסה ליצור איזשהו קשר אישי עם יהודים אמריקאים צעירים. אני מאמינה שזה חשוב מאוד לעתיד העם היהודי ולישראל כמדינה יהודית.

המשלחת נועדה לאתגר את המשתתפים על ידי לימוד דברים חדשים על ישראל, שהדרך היחידה להיחשף להם היא להיות בישראל ולדבר עם ישראלים, ולהקשיב להם.

הדוגמה הנפוצה ביותר להסביר את ישראל היא לשאול קבוצה של ישראלים, "איפה החומוס הכי טוב בישראל?" אתם תקבלו מכל ישראלי משהו כמו שלוש המלצות לחומוס טוב , ולכל אחת מהן יהיה הסבר למה החומוס שם הוא הטוב ביותר, מרקם, כמות הטחינה, השירות, הפיתות, האווירה, צורת ההגשה ועוד.

הישראלים יכולים לחלוק את אותן השקפות, אבל לכל אחד מאתנו יש גישה אחרת איך אנחנו רואים דברים ומסבירים אותם לאחרים.

---

הביקור של המשלחת נמשך שבוע והלוח הזמנים היה צמוד מאוד. היינו בירושלים, בהרצליה, בחיפה, בתל אביב וביקנעם (העיר התאומה באטלנטה). היו לנו הרצאות עם עיתונאים, פעילים, אנשי היי-טק, מוסלמים, יהודים דתיים, ארגונים לא ממשלתיים, פילנתרופים, רפורמים יהודים ועוד.

עומר, המדריך שלנו, הוסיף היסטוריה ומגע אישי, שסיפקו חוויה נהדרת עבור המשתתפים.

אני מניחה שכל אחד מאתנו לקח משהו שונה מהביקור הזה.

המטרה שלי הייתה להיות נוכחת ברגעים שאנשים מבינים שכל מה שהם חושבים שהם יודעים על ישראל הוא לא מה שקורה שם, וראיתי את זה קורה.

עבורי, היו שני אירועים משמעותיים במהלך השבוע שאני אקח איתי:

ביום השני שלנו בירושלים פגשנו את ענת הופמן, פעילה אקטיביסטית ישראלית, מכהנת כמנכ"לית המרכז לפלורליזם יהודי. היא המייסדת של "נשות הכותל", וידועה בתור מובילת המאבק.

שמעתי על הופמן בעבר, אבל הפגישה עימה הייתה חוויה אחרת. מהרגע שהתחילה לדבר, נשאבתי. היא מלאת תשוקה, ידע ונחישות. היכולת שלה לגרום לאנשים לחשוב מעוררת השראה. יש לה יכולת ייחודית לדבר בשפה שרוב היהודים בעולם מבינים- יכולת שלרוב הישראלים, אין.

ביום החמישי, כאשר ביקרנו במרכז החדשנות הישראלית (על ידי תגלית בשותפות עם הבורסה), קיימנו פאנל עם שלוש נשים.

האישה הראשונה הייתה חרדית, חלק מקבוצת נטורי קרתא השנויה במחלוקת בקרב ישראלים ויהודים ברחבי העולם. במהלך חיי נפגשתי עם המגזר החרדי ואף עבדתי איתם, אך מעולם לא פגשתי מישהו מנטורי קרתא. היה קשה להקשיב לה, ומתוך כבוד לקבוצה, לא יצאתי מהחדר, אבל הייתי קרובה מאוד לעשות את זה.

שתי הנשים האחרות, ייצגו עוד זרמים נוספים מישראל, האחת מתנחלת מאלקנה, והשניה חילונית-ליברלית מתל אביב. השקפותיהם לא היו חדשות בשבילי, ובכל זאת, היה מעניין ללמוד על השקפותיהן ולראות את חברי הקבוצה המומים מהן, וכמו דוגמת "החומוס" שהזכרתי קודם, לא הסכמתי עם אף אחד מהן.

עבורי זו ישראל.
אנדרלמוסיה של רעיונות עם ניחוח של פיח באויר, מגוון דעות מלוות בצפירה ארוכה בכביש, תשוקות עם דחיפה קטנה במעלית, ואהבה.

החוויה הזאת, עם המשלחת הייתה מיוחדת במינה. לא פעם נחנקתי בדמעות כשצפיתי בחברי המשלחת תופסים את הראש, מזילים דמעה, כואבים, כועסים, שמחים, מתפללים, ובעיקר בגלל שהרגשתי שהם אולי קצת מבינים אותי, ואת ייצור הכלאיים הישראלי.

אם יש לכם הזדמנות להתלוות לתיירים בישראל, תנצלו את זה ותלמדו משהו חדש על ישראל.

לסיום, בשביל להצליח להעביר את המורכבות של ישראל, ישראלים צריכים להיות יותר פעילים. היחסים שלנו עם יהודי אמריקה ועם יהודים ברחבי העולם תלויים בנו, בישראלים. אנחנו צריכים לברך על כל שאלה ששואלים אותנו, גם אם אנחנו לא אוהבים אותה. זו הדרך היחידה לשמור על קשר כלשהו עם יהדות התפוצות ולמען קיומה של מדינת ישראל.

שלכם,
אני .