ירושלים שלא הכרתי, קולינריה במיטבה

ב

נולדתי ברמת גן, גדלתי בראשון לציון, עברתי את מרד הנעורים בשוהם, ופרשתי כנפיים מהקן לטובת באר שבע ולימודים ומשם חזרתי היישר לרמת גן ותל אביב. ניכר שאני בחורה עירונית. ירושלים היא אמנם עיר, אבל בשבילי היא הייתה תמיד קצת יותר מזה, ולא במובן החיובי, אלא עיר די מורכבת שאין לי ממש ראש להתמודד איתה.

הפעם הראשונה שיצא לי להכיר את ירושלים קצת אחרת הייתה בצבא, כששתי שותפות שלי לחדר, היו ירושלמיות.

רעות וגלי, הירושלמיות, הכירו לי את "האומן 17", את סהר זנגילביץ' (די ג'י הבית של האומן), את סנדוויץ' חלומי ב"ארומה", את "פוקאצ'ה בר" ואת "ספגטים", עם פסטה "פונגי" והאהובה עליי "גורגונזולה".

מאז,"ארומה","ספגטים", ואפילו "האומן" עשו את דרכם לתל אביב, ואני וירושלים חזרנו לשמור מרחק סביר האחת מהשניה.

לא הייתי שם שנים, כתבתי פה כמה פעמים, אבל דרך העבודה שלי למדתי שאני לא ממש מכירה אותה, ואני אפילו מפספסת משהו.

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אני מציעה לכם להכין גזר או מלפפון בהישג יד, אתם הולכים להיות רעבים!

בספטמבר האחרון הייתי בביקור נוסף בישראל, והפעם יצא לי להיות בירושלים, שלושה ימים. הייתה לי רשימה ארוכה של מקומות לבקר בהם, בעיקר של אוכל, אבל המקום שהכי רציתי להיות בו הוא "קדוש". בית קפה קטן, משנות ה-60 המאוחרות, ברחוב "שלומציון המלכה" ששמו הולך לפניו.

הגעתי לבית קפה בשעת אחה"צ, ניגשתי לבחור שעמד מאחורי הדלפק ושאלתי אותו מה המאפה שהוא הכי ממליץ לי לנסות, "הנפוליאון, אין פה בכלל שאלה, הוא הכי מפורסם, והכי טעים". תפסתי לי שולחן בחוץ, וביקשתי מהמלצרית חתיכת נפוליאון, אספרסו ארוך וכוס מים.

אני אקדים ואומר שאני אומנם אופה וזה תחביב שלי, אבל אני פחות אוהבת מתוקים, אני יותר בכיוון של בורקסים, קישים, ומלוחים. אם אני כבר בודקת קינוח, אני נותנת ביס או שניים וזה מספק אותי. כך לפחות חשבתי עד שטעמתי מהנפוליאון של "קדוש". המלצרית הגישה לי את ההזמנה. בהיתי בנפוליאון , היא הייתה כל כך יפה, שכאב לי לבצוע אותה.

אחרי שדפקתי לה בוק שלם של תמונות, חתכתי לי חתיכה. כל מה שאני אכתוב פה , יעשה עוול למנה הזאת. אמיתי. הדיוק! אווווו הדיוק! זה מה שעושה את הנפוליאון של "קדוש", לאחת המנות הטעימות ביותר שאכלתי בחיי (ואני אוכלת לא מעט). עלי הבצק בדיוק בפריכיות הנכונה, לא רטובים מידיי, לא יבשים מידיי, לא מתוקים מידיי.

הקרם עם גימור הוניל, לא מתאמץ ולא מתחכם. אחרי שאכלתי חצי חתיכה, בהיתי בחצי השני ושאלתי את עצמי אם אני הולכת לסיים את זה. למקרה שתהיתם, סיימתי. יום לאחר מכן, ממש לפני שסוגרים בערב, גררתי לשם את אחד מחברי הקבוצה, הבטחתי לו שהוא הולך להודות לי כל חייו על פיסת גן העדן הזאת.


בערב הראשון שלנו במסגרת הקבוצה, היינו במסעדת Anna האיטלקית שנמצאת במוזיאון בית טיכו. אחת המסעדות המבוקשות בירושלים ומאוד קשה להשיג בה מקומות, בטח לקבוצה של ארבעים אנשים, אבל חברת התיירות של המשלחת הצליחה. המנות היו מצויינות, מהאנטי פסטי, לסלט קפרזה, לפסטות, והסלמון. המנה האהובה עליי הייתה הריזוטו (איך לא).


יום לאחר מכן הייתה לנו הפסקת צהריים חופשית בשוק מחנה יהודה. דמיינו סיטואציה שיש לכם רשימה של חמישה מקומות לאכול בהם בשוק, והם אפילו לא מסעדות אלא אוכל רחוב, יש לכם שעתיים ואתם לבד (מרבית חברי הקבוצה רצו שווארמה, ועם כל הכבוד לשווארמה, אני בשוק מחנה יהודה וקורה שם הרבה יותר משווארמה).

חציתי את השוק במהירות, והגעתי לדוויני פיתה בר. היא הייתה עדיין בהכנות ואמרה לי לחזור עוד חצי שעה. שאלתי אותה, מכל ההמלצות שיש לי לאן ללכת,
"וואי החלטה לא פשוטה", היא ענתה.
"לכי לאמפנדס אצל ארחנטרו, תאכלי שם משהו להתחלה ותחזרי לפה".

נכנסתי לשוק, עשיתי שני סיבובים עד שמצאתי את המקום הקטן והנפלא הזה שמסתתר בשוק. את פניי קיבל לוקאס, "מה תשתי?" הוא שאל
"מה אתה מכין?" שאלתי בחזרה
"כבר מוציא לך משהו, מה את אוכלת? עזבי, תתחילי עם הקלאסי, נתקדם משם".

אחרי חמש דקות קיבלתי סנגריה צוננת שמתאימה בול ליום חם בשוק. האמפנדס הגיע קצת אחרי, עם רוטב צ'ימיצ'ורי עבודת יד וטחינה מקומית. האמפנדס הקלאסי עם בקר , עסיסי, פריך ואם תשאלו אותי לא צריך יותר מזה. אחריו ניסיתי את האמפנדס למתקדמים, עם בשר כבש ותמרים שהיה תאווה לחיך. אם זמני לא היה קצוב והקיבה שלי לא הייתה ממוצעת, הייתי נשארת שם לטעום עוד כמה אמפנדס ומשקה מרענן.

צילמתי את האמפנדס של ארחנטרו מכל הכיוונים, וגם מנות של אנשים אחרים, שילמתי ויצאתי לדרכי חזרה לדוויני פיתה -בר. היא חיכתה לי.

"נתחיל בערק שקדים, תורידי את האמפנדס", והיא מזגה לי צ'ייסר של ערק והגישה לי קערת זיתים וחמוצים בצד. ברגע הזה, כבר הייתי שבויה של דוויני בלי לאכול פיתה אחת.

"מה תרצי, פיתה פתוחה או סגורה?" היא שאלה
"מה את אומרת, כבר אכלתי בשר, נראה לי משהו קליל", עניתי
"יאללה, את אוכלת דגים? אני עושה לך פיתה פתוחה עם סביצ'ה טרי", הנהנתי בחיוב.
לפני שאני אספר לכם על המנה, אני אנסה לתאר לכם את המקום שהרגיש לי כמו המטבח של סבתא שלי הירושלמית. בר קטן וכמה מקומות ישיבה נוספים, כלי נירוסטה מעוטרים כמו של פעם, והרצפה, ירושלמית.

והנה הגיעה המנה. פיתה קלויה, עם סביצ'ה צבעונית ונגיעה קטנה של רוטב מלמעלה.
"בתאבון", היא חייכה ונכנסה חזרה למטבח. צילמתי, מנסה לייצר תמונה שתעביר לכם את הריחות והטעמים של המנה. כעיקרון אני לא כותבת על מה שלא טעים לי, והמנה של דוויני פיתה-בר הייתה נהדרת. כזאת נהדרת, שתקעתי אותה למרות שהייתי אחרי שני אמפנדס.

השעתיים הפסקה שלי הסתיימו, חזרתי לקבוצה שמחה ומרוצה לגלות שרק אני לא אכלתי שווארמה. מהמם.


ביום השלישי, היה לנו ערב חופשי בירושלים מהקבוצה, וחברה שלי שראתה שאני בירושלים שלחה אותי לדיינר R&R של רעות ורומינה. כמו בדיינר בארה"ב, תוכלו למצוא שם המבורגרים, סנדוויצ'ים עשירים, סלטים מפנקים ופסטות. הצלחתי לגייס אמריקאי אחד מהקבוצה להצטרף אליי (כל השאר הלכו לאכול שווארמה –שוב!). הזמנו בקבוק יין ומנות ראשונות, סלט ירוקים עם גבינה כחולה, וכדורי ריזוטו ברוטב עגבניות שהיו מצויינים.

למנה עיקרית לקחנו צלחת מיקס של נקניקיות מעולות. המנה האהובה עליי הייתה הצ'יפס (כן, שוב האובססיה שלי עם צ'יפס), שהיה כריספי ועשיר באופן יוצא דופן מצ'יפסים אחרים שאכלתי, ומסתבר שטובלים אותו בתמיסת פולנטה לפני שהוא נצלה בשמן. כמה שזה טעים!
סיבה נוספת ללכת לשם – המסעדה הזאת, מלבד האוכל הטעים בה, היא לא כשרה ופתוחה בסופי שבוע, לא מובן מאליו בירושלים וחשוב לדעת שיש כאלה מקומות, בעיקר אם תיירים שואלים אתכם איפה אוכלים בירושלים בשישי בערב או שבת צהריים.

שבעים ומרוצים סיימנו את הארוחה בדיינר R&R והלכנו להשלים משימה אחרונה שהייתה לי בירושלים, לשבת ב"קסטה", או ב"תקליט". זאת חוויה מאוד מעניינת להסתובב בירושלים בשעות הערב המאוחרות עם אמריקאי. קודם כל הוא היה בהלם שיש אנשים ברחוב בשעה כזאת ושהחנויות פתוחות, זה המשיך שהוא קיבל התקף חרדה כל פעם שעצרתי לשאול הכוונה לאזור ה"תקליט". הגענו למקום קטן וחמוד, עם קסטות מודבקות על הדלת, מייקל (התייר) היה בעננים, "ידעתי שהייתי צריך לבוא איתך, זה ישראל!" אני אשקר אם אגיד שלא התמלאתי גאווה. המבט המזוקק שלו, שאומר "וואי איזה מקום מגניב, אני אזכור את זה לעד", קשה מאוד להסביר את זה במילים, אבל זה מאוד מחמם את הלב כשרואים את זה, במיוחד כשזה קורה למישהו בישראל.

אחרי בירה, חזרנו למלון ברגל (עשר דקות הליכה), צילמתי את רחוב יפו וסמטאות אחרות, כשאנשים יושבים בברים, מוזיקה מתנגנת לה ברקע, אפשר היה לשמוע צחוק מתגלגל, שמחתי לראות את זה, והיה לי נחמד לגלות משהו על ירושלים שלא ידעתי.

מקומות שהיו ברשימה שלי ולא הספקתי: אישתבח, חצ'פוריה, התקליט, סאטיה, מונא, הטיפה, פיצה פלורה, השכנה, קזינו דה פאריז, ו- Beer Bazar.

אני יודעת שיש עוד מלא מקומות, מלא, אין לזה סוף (בינינו, אני רק רוצה חתיכה נוספת של נפוליאון מ"קדוש"). אני אחתום את הפוסט עם עוד כמה תמונות של ירושלים, מזוית קצת אחרת, של תיירת ישראלית.

עד לפעם הבאה,
שלכם,
הגר

מודעות פרסומת

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. עירית הגיב:

    איזה פוסט מקסים. תודה

    אהבתי

  2. galfromla הגיב:

    יש לך את זה. אף פעם אל תפסיקי לכתוב ולהגיב

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.