"ברוך שעשני אישה"-השבוע בו הקפאתי ביציות

"הזקיקים שלך נראים בריאים וגדולים, לא פלא שאת מרגישה נפוחה, מה עם מצב הרוח?" שאלה הרופאה (יום 6 להשבחת ביציות).

"וואי תשמעי, אני לא בנאדם עצוב , אבל אתמול הייתי ממש עצובה, אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה", עניתי והיא צחקה.

נכון לרגע זה, אני הכי קרובה שהייתי אי פעם ליצירת חיים. מבחינת הליך רפואי, אני עוברת הליך זהה לחלוטין להליך של פוריות והשבחת ביציות. ההבדל העיקרי הוא המטרה הסופית, ובהתאם לכך גם המסע שלי שונה מנשים אחרות שרוצות להיכנס להריון. כשישבתי במרפאה וחיכיתי לתור שלי, מסביבי היו נשים רבות, לכול אחת סיפור, יש את זאת שלא מצליחה לייצר ביציות, יש את זאת שלא נקלטת, ויש את זאת שעושה הזרעה, ויש את הסיפור שלי.

הסיבה שהחלטתי לכתוב את הסיפור שלי היא בכדי לאפשר לאנשים הצצה לעולם לא מוכר. לנבכי נשמתן של נשים רבות שקולן לא מושמע. שתוכלו לחוות איתי את התהליך הזה, ולא כשזה יהיה זיכרון עמום של הורמונים ונפיחות, שבתומו שמתי מטען גנטי במקרר.

נחזור שנה אחורה
לא, לא קמתי בבוקר והחלטתי להקפיא ביציות. זה היה תהליך, בעיקר מנטלי.

אם אני מסתכלת לאחור אז עניין הקפאת ביציות לא ממש היה זר לי .
מאז שאמא שלי סיפרה לי שהיא נשאית גן BRCA1, הרופאים ראו לנכון לומר לי שבמידה ואני נשאית בעצמי רצוי להוציא הכל ולהקפיא את הביציות. הייתי בת 29 ומאז זה לא עזב אותי. זה הפך אצלי למן התניה קוגנטיבית: "אם יש לך את הגן- את מקפיאה ביציות".

השנים עברו, לא הסכמתי להיבדק , עד לפני שנה. התוצאות היו שליליות, אך המחשבה ההיא של הביציות המוקפאות לא עזבה אותי.

אם להיות כנה, אני לא יודעת אם אני רוצה להיות אמא, בניגוד לנשים רבות, בין אם הן רווקות או לא , הן ידעו ויודעות שזה מה שהן רוצות להיות.

"אז למה את מקפיאה ביציות אם את לא בקטע של ילדים?" נשאלתי אינספור פעמים במהלך השבועות האחרונים.

כי אני יכולה.

---

"בא לך? נראה שאת מוכנה, ברור שאת מוכנה, מה אין לך חשק ?
הגיע הזמן הגר, תראי אותך, את ממש טובה עם ילדים".

וזה רק קצה הקרחון למה שנאמר לי בביקור האחרון בישראל כל פעם ששיחקתי עם ילד או הרמתי אותו על הידיים.

ת'אמת, בא לי תיק של לואי ויטון הרבה יותר.

ילד זה לא איזה אביזר שקונים באינטרנט, ואם לא בא לי עליו אני מחזירה אותו ומקבלת החזר או זיכוי.

בא לי שלא יכנסו לי לרחם, אבל אם כבר מחליטים להיכנס, שיהיו מסוגלים להכיל את האמת שלי.

זה לא סוד שהחברה הישראלית, התרבות הישראלית והמצווה היהודית "פרו ורבו", מעודדת אותנו להתרבות ללא היכר, שחס וחלילה לא יקרה מצב ולא יישאר יהודי על פני כדור הארץ.

זה בסדר, אנחנו לא היחידים, הלחץ להתרבות הוא לחץ שקיים לא משנה איפה שאת נמצאת, השאלה כמה את מסוגלת להחליט בעצמך מה נכון לך בלי להיכנע ללחץ הזה.

האם אי פעם שקלתם את האפשרות שלא כולם צריכים לרצות להיות הורים גם אם הם יכולים?
האם אי פעם כשחשבתם עליי, או על כל אישה אחרת שאין לה ילדים, שקלתם שאולי הייעוד שלנו הוא לעשות טוב מבלי להיות אמא?

לפני מספר שבועות שירן (חברה ושותפה מלאה בתהליך שלי), שלחה לי ראיון עם ג'ניפר אניסטון למגזין INSTYLE. במהלך הראיון היא נשאלת לא פעם על היחס אליה כאישה בהוליווד, על רכילות, על מערכות יחסים, על זה שהיא לא אמא (שלא נדע), והיא ענתה משהו שתפס אותי יותר מהכל:

There is a pressure on women to be mothers, and if they are not, then they’re deemed damaged goods. Maybe my purpose on this planet isn’t to procreate. Maybe I have other things I’m supposed to do

כשאני מדמיינת את עצמי עוד כמה שנים, אני רואה בית מהמם באטלנטה, עם מטבח מושלם שאני אופה בו, שאני חולקת אותו עם הגבר המסוקס שלי , הוא חותך גבינה ומוזג לי כוס יין. אני רואה שאני כותבת ספר וטור למגזין יוקרתי. אני רואה שאני פעילה בפילנתרופיה ותרומה לקהילה. מפיקה אירועים בקנה מידה בינלאומי ויושבת לצידן של נשים רבות כמו ג'ניפר אניסטון ואופרה ווינפרי שמייצרות את פרי לידתן שהוא לא בהכרח ילדים.

---

עשרה ימים של השבחת ביציות
(יום 1)- אני בוהה במזרק עם מחט זעירה ולא מבינה מה אני עושה.
(יום 3)- אני מזריקה לעצמי לבד כל ערב שלושה מזרקים. עשיתי לעצמי כחול בבטן. כואב לי
(יום 5)- הלכתי למסיבת יום הולדת של חברה . אני נפוחה וכל בגד מרגיש כמו משקולות על הגוף.
(יום 7)- אני מזריקה לעצמי ומדברת בטלפון, קלי קלות

אני לא חושבת שהיה יום אחד בשבוע האחרון, כשתקעתי לעצמי מזרקים בבטן, שלא שאלתי את עצמי ואת חברות שלי למה אני עושה את זה. ואוו, זה הזוי.

אתחיל מזה שאני לא מצליחה להבין איך אנשים דוקרים את עצמם על בסיס יומי. בין אם זה לצורך מטרה בריאותית (סכרת) או לצורך מטרה אחרת (סמים). המוח שלנו לא בנוי לזה. להזיק לעצמנו. לוקח לי חצי שעה להזריק לעצמי חומר במזרק עם מחט שמשתמשים בה לילדים או חתולים. הזיה.

אמשיך בזה שאני מורידה את הכובע בפני כל אישה שעברה את זה, ולא משנה לאיזו מטרה – להרוויח כסף, להרות, להקפיא, לתרום, אתן גיבורות. אני לא אומרת את זה כי אני עוברת את זה עכשיו ואני גיבורה בעצמי, אני אומרת את זה כי זה פשוט סיוט. 90 אחוז מהזמן אני רוצה להרוג את כולם, 90 אחוז מהזמן אני רוצה לישון, 50 אחוז אני לא רעבה, 50 אחוז אני רוצה לאכול את כל אזור החטיפים בסופר. 100 אחוז לא רוצה שיגעו בי, 100 אחוז רוצה שמישהו יחבק אותי. סת' רוגן אמר את זה הכי טוב – Fuck U Hormones (מהסרט "הדייט שתקע אותי).

---

אחרי שאיבה 
"הייגר, הייגר" , אני שומעת מן קול מרוחק כזה, האחות שוחטת את השם שלי באנגלית.
"את יכולה להתעורר, סיימנו".

אני פוקחת עיניים. לא ממש קולטת איפה אני. אהה רגע. אני עם חלוק של בית חולים.
תחושה חמימה מעל הבטן, אני שמה יד ויש לי כרית חימום על הרחם.

"את יכולה לקחת את זה איתך הבייתה, זה יעזור לכאבים".
"איזה כאבים אחותי, על מה את מדברת, אני עפה", אני עונה.

ובאמת לא היו לי ממש כאבים ביום השאיבה. יום לאחר מכן לעומת זאת, הייתה תופת שלא הכרתי. כאב רחם, זה כאב שאף אחד לא מכין אותך אליו, לא בלידה (עדות שמיעה), לא בשאיבה (עובדה), ולא בשום בצורה.  אין דרך להסביר את זה , אין דרך להתכונן לזה, יש רק לעבור את זה.

"ברוך שלא עשני אישה", המשפט מהדהד בראשי כל פעם שאני מרגישה את החורים בשחלות שלי מחלימים, ואני בוכה. אולי אלה ההורמונים, אבל אני מרגישה סוג של קירבה מיסטית לכל אישה כרגע. "ברוך שעשני אישה", אני עונה לעצמי בחזרה, ומחייכת אל הרחם שלי בחמלה.

---

סוף דבר
אני לא יודעת מה יקרה מחר. גם אתם לא. אני יכולה להכיר מחר מישהו ולהחליט שאני רוצה להיות אמא. אני יכולה להגשים את כל מה שכתבתי ולהחליט שאני רוצה להיות אמא חד הורית. אני יכולה גם לאמץ, ואני יכולה לא להיות אמא. מה שבטוח ההחלטה היא שלי.

אני כן יודעת שההחלטה להקפיא ביציות הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי עבורי. מאידך, אני לא כותבת את זה בכדי שמישהי אחרת תרגיש שהיא "חייבת" לעשות את זה. אנחנו לא "חייבות" לעשות משהו שאנחנו לא רוצות לעשות.

ואם את קוראת את הסיפור שלי ואת מרגישה שאת רוצה לעשות משהו שהוא לכאורה לא נורמטיבי או לא פופולרי, תדעי שאת בחברה טובה.

שלכן,

הגר.
*תודה מיוחדת לצוות דויד שילדס על ליווי המקצועי ונוגע ללב.

**הוספתי תמונות לתהליך רק בסוף