את השבוע השני שלי פתחתי יחד עם אפרת בשוק הפשפשים. מאוד נחמד שם. מה שנחמד עוד יותר הוא להיות שם כשכולם בעבודה ולא ממש עמוס. צהריים אכלנו בפועה.
פועה– התמזל מזלנו והיה שולחן פנוי (מיד אחרינו היה שם תור לא נורמלי). המקום היה עמוס בתיירים, דבר שחימם את ליבי (בכל זאת נציגת משרד התיירות). אפרת ניצחה על ההזמנה, טחינה אדומה, סלט עדשים וקובה כרובית ברוטב קארי. אף מנה לא אכזבה. האהובה עליי הייתה סלט העדשים. שני סוגי עדשים, עם מלח, שמן זית, לימון, כוסברה, צנונית וחמוציות מיובשות, על מצע טחינה אדומה. מרענן, לא כבד וקל להכנה.
המסעדה הבאה הייתה אחת מהפתעות הביקור שלי. כמשתמע מרבים מהפוסטים שלי, אני לא אוכלת אוכל כשר, ליתר דיוק, אני אוכלת כל מה שלא כשר. גיסתי ואח שלי כן אוכלים כשר, והם הזמינו לנו מקום במסעדת EWA SAFI
EWA SAFI- היא מסעדה מרוקאית כשרה ליד מגדל שלום בת"א. היינו שם ביום ראשון בערב והיה מלא אנשים, בעיקר תיירים. המסעדה מעוצבת בסגנון מרוקאי, ממש כמו אוהל חינה או מימונה אפשר לומר. כלי ההגשה כולם ממרוקו והאוכל לא נופל מביצוע של אף סבתא מרוקאית, כולל סבתא של גיסתי לדבריה. לפתיחה לקחנו את מגש סלטי הבית עם לחם פרנה (לחם מרוקאי שנאפה במקום שרציתי להתחתן איתו), דג מרוקאי, סיגר בקר, והמנה הטובה ביותר שאכלתי שם ובין הטובות שאכלתי בביקור הזה, פסטיה- בשר טלה בבישול ארוך, עם פרגיות, שקדים, עטוף בבצק פילו, ובצד צ'ילי מקורמל. פשוט חלום. הביס בפה, של בשר הטלה עם הקרנץ של השקדים והצ'ילי המתקתק, ואוו! יכולתי לאכול שניים כאלה בלי לחשוב פעמיים. למנה עיקרית, הזמנו טנג'ין טלה עם פירות יבשים, מגיע על מצע קוסקוס וירקות שורש. המסעדה הזאת, מלבד השירות האדיר שהיא עושה לקהל ששומר כשרות, היא חוויה קולינארית לכולם.
ביום שני הלכתי לשוק הכרמל יחד עם ליליפוט (ככה אני קוראת לה). הכל נאמר על שוק הכרמל, אני לא באמת יכולה להמציא משהו חדש. מה שכייף שם זה שאפשר לצלם ירקות, תבלינים, ממתקים, גבינות, וזה לא נמאס. עוד תמונה ועוד תמונה ועוד אחת, כי חייבים להראות לאנשים באמריקה, שאין כזה בשום מקום חוץ מישראל, ואז תמונה של פיתה דרוזית, ואז בא לי פיתה דרוזית, עם לאבנה, שמן זית וזעתר, ואז אני תוקעת פיתה דרוזית, וזה כל כך טעים (נשבעת שאכלתי רק חצי פיתה). שתינו בירה במנזר, והשלמנו פערים. אחכ עוד סיבוב בשוק, הפעם הצקנו לרוכלים כמו שאנחנו עושות כשאנחנו יחד, ואף אחד לא באמת מבין למה אנחנו נקרעות מצחוק, ואז כבר היה זמן לצהריים, ובבר אוכל היה מקום *על הבר*, שזה ממש נדיר, אז התיישבנו.
בר אוכל– הכרתי כבר לפני שנתיים. הייתי שם עם אחי ביום שישי בצהריים. היה ממש טעים, אבל אם אתם יודעים מזה שישי צהריים בשוק הכרמל, אז אתם יכולים להבין למה הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שאנשים עומדים לי עם סטופר על המנה ומחכים שאסיים. הפעם היה אחרת. הפעם היו כל כך הרבה מקומות ישיבה שאני וליליפוט השתלטנו על כל הבר. הבעלים, החמוד, הוציא לנו ערק אשכוליות בלי טעם של ערק אבל עם הרגשה של ערק (הרגשה מעולה), התחלנו עם מטבלים, ועשינו לחיים עם בחורה מאוסטרליה ובחור מקוריאה. צילמתי את הקבבים על הפלאנצ'ה, ואת הירקות הצלויים, הקוריאני הלך ובא זוג מקסיקני מבוגר שזה הביקור ה-20 שלהם בארץ הקודש. ליליפוט קוראת לי להפסיק לחפור לתיירים כי האוכל מוכן. צלחת יפיפיה של בשרים נחתה על הבר. סטייק, קבב, וצ'וריסו עם ירקות צלויים. הכל טעים. הקבב מנצח. הבעלים מוזג לנו שוטים של משהו בטעם אבטיח, והכל מתערבב ביחד לחוויה תרבותית שמחממת את הלב, בלי טיפת ציניות.
ביום שלישי נסעתי לעכו. לא הייתי בעכו מאז התיכון לדעתי, וגם זה היה לעצירת ביניים. גם אמא שלי ואח שלי לא ממש היו בעכו, אז הם הצטרפו. היה גשם כל הדרך לשם וקיוויתי שיתבהר, ואכן אחרי שהתבהרו השמיים, קיבלנו יום בהזמנה. עכו מפורסמת היום בקנה מידה בינלאומי בגלל דייג אחד שהוא גם שף, וקוראים לו אורי בורי, והמסעדה שלו נמצאת במלון אפנדי, ממש בתוך קוטלי העיר העתיקה. לא הלכתי לאכול אצלו. באופן עקרוני יש לי בעיה לשלם הון תועפות על אוכל שאפשר לאכול בשוק אצל סבתא חמודה בשליש מחיר וסביר להניח שזה יהיה פחות מסחרי ויותר טעים. אז אחרי סיבוב באולמות האבירים ומנהרות הטמפלרים (שזה חוויה מגניבה לגמרי), הובלתי אותנו לכיוון המפרץ, איפה שנמצאת ארוחת הצהריים שלי. בדרך לשם חצינו את השוק הטורקי, שאפשר למצוא שם מסעדות קטנות וחמודות וברים לבירה ומזטים. "חומוס סעיד" המפורסם, שהתור אליו בשעה 12 הוא תור לא הגיוני בעליל. ממתקי קשאש שנחזור אליהם אח"כ, דייגים שמוכרים את הסחורה שהם דגו בבוקר, מלא תיירים ושילוב של נוצרים, יהודים ומוסלמים. בדיוק כמו שאני אוהבת.
מסעדת אל-מארסה (El Marsa)- לפני הביקור לישראל ביקשתי המלצות של ישראלים למקומות לאכול בהם, כאלה שהם היו אוכלים בהם. מפה לשם מישהו תייג אותי בפוסט של גיא פינס ובתמונה שהייתה טיפה חשוכה, היה קובה בצורת אגס וברקע סירות דייגים עם שם המסעדה. מיד פצחתי בחיפוש ומצאתי את המנה. קובה פירות ים, על מצע עדשים. זאת הסיבה שנסעתי לעכו. המסעדה לא הייתה מלאה. מלבד הסביצ'ה הטרי והמרענן, סלט החצילים-טחינה הוא בין הטובים שאכלתי (לא צוחקת). המנה שלי הגיעה! והיא לא אכזבה. קובה ממולא בקלמרי ודג, ומלא דברים טעימים (תיזהרו זה רותח, נכוויתי בלשון), מוגש על סלט עדשים וחיטה, עם גבינה בולגרית ושיני שום קלויות. אפילו אח שלי , שהוא ממש בררן באוכל, היה מבסוט. הייתי בעננים. תודה למי שתייג אותי ותודה לגיא פינס שתייג את המסעדה.
ממתקי קשאש– להיות בעכו ולא לאכול כנאפה זה משהו שלא מתקבל על הדעת. באופן אישי, להיות ליד כנאפה ולא לאכול אותו זה לא מתקבל על הדעת. כשהייתי בת 8 סבתא שלי (ז"ל) לקחה אותי לבית לחם. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם. אני זוכרת שישבנו במסעדה מול עץ חג המולד, וסבתא שלי הזמינה משהו כתום כזה. היא שאלה אם אני רוצה לטעום, ולמרות שהיססתי, טעמתי. עד היום אני זוכרת את הטעם, את מי הוורדים עם גבינת העזים החמימה בפה שלי, ואותי אומרת לסבתא שלי שאני רוצה עוד מהדבר הכתום הזה. "כנאפה" היא ענתה והזמינה עוד חתיכה לשתינו.
כשנכנסנו לממתקי קשאש בעכו, אמא שלי ביקשה קפה, ואיש חביב עם שיער לבן , הגיע ומזג לה כוסית. בעודי תוקעת את הכנאפה אני מבקשת גם אחד כזה, שיהיה לי להוריד את הכנאפה. תוכלו למצוא שם בקלאווה בכל הסוגים, תעצרו שם, שבו לקפה עם ממתק ליד, דברו עם בני דודנו ותמשיכו הלאה.
בורקס לוינסקי– קבעתי עם חברה בשוק לוינסקי, והקדמתי קצת. הקדמתי מספיק בשביל ללכת לבורקס לוינסקי ולאכול אחד. את הבורקס הזה תיארתי בפוסט שלי לפני שנתיים ב "אכול כפי יכולתך בישראל". העניין הוא שנראה לי שהוא נהייה יותר טעים או שהוא פשוט נשאר טעים בזמן שלא הייתי בישראל. בניגוד לפעמים קודמות, החלטתי לשבת בפנים לאכול אותו. כשהוא חתך לי אותו לצלחת, אמרתי לעצמי "אין מצב שאני מסיימת את זה". עשרים דקות אחרי זה, המשכתי לטבול פירורים שנפלו ממנו בזמן שאכלתי את כל כולו ברסק עגבניות. בזמן שצילמתי את הבורקס מכל זוית אפשרית, עמדו בחוץ חבורה של אנשים עם מדריך שמסביר להם באנגלית מה הם הולכים לאכול, וקנאתי בהם שהם הולכים לאכול את זה הפעם הראשונה. כי כל פעם שאתה אוכל שם, זה כמו הפעם הראשונה.
בתור ישראלית שלא ביקרה במקסיקו, עד לפני שנה וחצי, לא ממש ההייתי חשופה למטבח מקסיקני. ברגע שנחשפתי אליו, תהיתי מדוע בישראל אין לנו אוכל מקסיקני. זה קליל, מתאים בדיוק לאקלים שלנו, לא יקר להכנה, ומאוד צבעוני. התשובה לשאלה הזאת די ברורה, יש לנו מספיק אוכל רחוב משלנו, שאנחנו לא באמת צריכים את המטבח המקסיקני לעומת האמריקאים. למרות זאת, יש לנו מלא מטבחים אחרים בישראל שהצליחו ובגדול, והמקסיקני אף פעם לא ממש תפס תאוצה. בביקור הזה ראיתי שיש איזה שינוי במובן הזה ושמחתי. המקום הבא שאספר עליו הוא הפתעה נוספת שהייתה לי בביקור.
לה אוטרה– נמצאת במלון אימפריאל על רחוב הירקון , והיא אחותו הצעיר של בר אימפריאל המצוין. היא מעוצבת בסגנון שמזכיר בר על חוף הים איפשהו במקסיקו או באזור הקאריביים. יש להם מגוון רחב של קוקטיילים מגניבים, אני הצטיידתי במסקמויול בגרסה שלהם שהיה מוצלח ביותר. חברים שלי הגיעו, השלמנו פערים והאוכל הגיע. אני שמחה לבשר לכם שיש דבר כזה פיוז'ין ישראלי- מקסיקני והוא מבורך. אין מנה שהזמנו שלא הייתה מוצלחת, טאקוס עם בקר, סביצ'ה על מצע גואקמולי, טאקוס כרובית (טבעוני) מושלם, נתחוני בקר, עם חתיכות מלון. זאת הייתה חגיגה אמיתית. אני שולחת לשפית (בדקתי) היישר מאטלנטה קידה. חותמת על המקום באחריות.
אכלתי המון, השתדלתי לאתגר את עצמי כמה שיותר ולהיות תיירת כמה שאפשר.
אני לא באמת חושבת שיש בין ישראלים הסכמה על אוכל וזה מה שכל כך יפה בעייני. יש לנו דעה מוצקה על החומוס הכי טוב ולמה חומוס הוא לא טוב, ולמה בורקס כזה ולא אחר, אבל האוכל הכי טעים שאכלתי היה אצל אמא שלי , דודה שלי, אמא של גיסתי, אמא של חברים שלי. בתוך הבתים שלנו נמצאות השפיות והשפים הכי טובים. אלא שמכינים משהו מכל הלב, עם הנגיעה ההיא שיש רק להם, ושרק לא ייחסר לאף אחד.
עד לפעם הבאה,
דרישת שלום חמה
אני
Relocationotes 