חמישים גוונים של כחול…

הילה: נחתנו במיאמי, מה קורה איתך בסופש?
אני: אמממ, שום דבר מיוחד , למה?
הילה: אנחנו נוסעים לקיי ווסט , אולי תבואי?
אני: אמממ, לא יודעת , רק חזרתי ממנהטן לפני שבועיים*
הילה: תבדקי מזה קיי ווסט ותחזרי אליי.
עושה גוגל, רואה את התמונות ומזמינה טיסה למיאמי ליום שישי בבוקר, וככה מצאתי את עצמי מעבירה סופש עם חברים על אי, עם חול לבן וים ב- 50 גוונים של כחול. חלום.

אחרי הביקור הנוסף בניו יורק לא חשבתי שאני אמצא את עצמי על מטוס כל כך מהר, אבל כפי שכבר הבנתם מפוסטים קודמים שלי אני מתקשה לעמוד בפיתוי , בטח כשמדובר ביעד חדש שלא הייתי פה עדיין.

הייתי בפלורידה בפעם הראשונה לפני שנה וחצי , ממש קצת אחרי שעברתי לפה, הייתה לי נסיעה מהעבודה לפורט מאיירס- טמפה- מלבורן, חוץ מלראות זוגות רבים שמזכירים את ההורים של סיינפלד, מלונות בינוניים וכבישים לא ממש יצא לי להתרשם מפלורידה.

בחודש האחרון היה לי העונג להיחשף אליה, לצד היותר מעניין שלה, וירית הפתיחה הייתה הנסיעה שלי לאיי הקייז. לא באמת האמנתי שבמרחק שעה וחצי טיסה ועוד כמה שעות נהיגה אפשר לראות בארהב חופים שמזכירים את הקאריביים, והתגלית הייתה מבורכת עבורי.

מהר מאוד אחרי שנחתתי במיאמי והגעתי לסאות' ביץ' התארגנו ליציאה לכיוון הקייז, רק לפני כן ביקשתי מחברים שלי לעצור לאכול בהמלצה שקיבלתי על מקום שנקרא La Sandwicherie

מבעוד מועד ידעתי איזה סנדוויץ' אני הולכת להזמין , הטרופי, שילוב של ירקות עם פירות טרופיים ומוצרלה, אפשר לבחור באיזה לחם תרצה את הסנדוויץ, בחרתי בבאגט (אם כבר להתפרע אז עד הסוף) . הסנדוויץ מוגש יחד עם רוטב ויניגרט מצויין, ויוצר את הביס המושלם.

יצאנו לדרך, הדרך לקייז מהממת, אין מילה אחרת לתאר אותה. עצי דקל, כביש שחוצה את הים, צבעים תכולים, טורקיזים וכחולים עמוקים. הנסיעה לקייז אורכה משהו כמו שלוש וחצי שעות, כמובן תלוי אחרי מי נתקעתם, כי אי אפשר ממש לעקוף בכביש הזה והמהירות מוגבלת ל- 35 מייל לשעה. כעבור שעה וחצי נסיעה הילה מודיעה לי שאנחנו עוצרות בבורגר קינג, כי "זה לא רוד טריפ אמיתי אם לא אוכלים ג'אנק פוד", היא מסבירה לי. בזמן שאני מנסה לספר לה שלא אכלתי בורקר קינג או מקדונלדס מאז שעברתי לפה ואני מתרחקת מהמקומות כמו מאש, היא כבר הזמינה נאגטס וצ'יפס. אכלתי. הכל. אתכם אני שואלת , אין אף אחד בעולם הזה שהצליח לפענח איך ג'אנק פוד לא יהיה ג'אנק? זה פשוט כל כך טעים.

הגענו לקייז.

כשהסתובבנו באי, במרכז הבילויים הראשי שלו, נזכרתי קצת באיים של תאילנד, כשלכל אי יש את הרחוב או השדרה הראשית שלו עם מועדונים ומסעדות , התיישבנו במרינה ונהננו מארוחת דגים ב- SeaFood company .

את יום שבת התחלתי עם יקיר (חבר טוב מאטלנטה שרצה הגורל שהיינו שם יחד באותו הזמן, ואיתי שהגיע לביקור מישראל) . נסענו לאחד החופים של הקייז. אין לי יותר מידי מה לכתוב על זה, חוץ מזה שהיה ממש כייף.

ביום ראשון כבר הייתי צריכה לחזור, לקינוח , כמה שעות לפני שעליתי על מטוס חזרה לאטלנטה, עצרנו לארוחת צהריים ב- Cheeca Lodge Resort, אכלנו שם המבורגר נהדר במסעדה וירדנו למזח לצלם כמה תמונות אחרונות של גן עדן.
הביקור בקייז היה קצר מידי, יומיים וחצי , ורק פתח לי את התאבון לחזור לפלורידה.

זה קרה מהר מאוד ממה שחשבתי ושבועיים לאחר הביקור בקייז יצא לי להגיע עוד פעמיים לפלורידה, פעם אחת ל-Fort Lauderdale, והפעם אחריה ל- Hollywood Beach.

החוף של Fort Lauderdale נהדר, בתור ישראלית, אני רגילה לים, אבל המרחק עושה את שלו, באטלנטה אין לי ים, ויש מצב שלמרות שזה כל כך חסר לי,התרגלתי. בעודי עומדת בתוך המים , מתסכלת אל האופק , עם הריח של המלח והאויר הלח ,לא יכולתי שלא לחשוב על ישראל.

ב- Hollywood Beach יצא לי להיות באמצע השבוע, המלון שהייתי בו גם הוא היה על הים, מהבריכה היה אפשר לראות את הים. כמה יפה הוא הים, הנצח הזה, העוצמה הזאת.
גם הנוף מהחלון של החדר שלי לא היה נורא כל כך, המרינה של Hollywood Beach.

בביקור השני הצלחתי לפגוש את מעיין, חברה שלי מישראל, שמתגוררת פה כבר כמה שנים.
מעיין לקחה אותי למסעדה יוונית על המים, ולראשונה מאז שאני גרה פה אכלתי סלט יווני והטעם היה כמו בארץ.

שתינו מוחיטו והעברנו חוויות על החיים בארהב כישראליות. לא ראיתי את מעיין כמה שנים טובות ואין דבר יותר כייף מלפגוש חברה טובה מישראל , להעביר אותה אחהצ בנות בפלורידה עם התמונה של השקיעה במרינה מול העיניים.

יחד עם הסלט הזמנו גם חצילים קלויים, ולמנה עיקרית הזמנתי לעצמי צלעות כבש שהיו מצויינות ומעיין התפנקה עם דג ותפוחי אדמה אפויים. באותו הרגע אמרתי למעיין "אני מבינה למה ישראלים אוהבים את פלורידה, למה אנשים אוהבים את פלורידה, כייף פה, טעים פה, יש פה שלווה אחרת ממקומות אחרים שהייתי בהם בארהב ואתה מקבל פה ים ואוכל ים תיכוני, כמו בבית".

אז כן, אני מבינה למה אנשים בגיל פרישה עוברים לפלורידה, אחרי שראיתי כמה מקומות בארהב, יש פה משהו שאין במקומות אחרים ואני לא פוסלת אפשרות לחיות שם, רק שיהיה על החוף (וזאת לא בקשה מוגזמת במיוחד).

פלורידה, עשית אחלה עבודה.
ניפגש בקרוב.
*(הפוסט נכתב במאי 2016)