על ניהול קהילה והמחיר שלא מדברים עליו

כמה פעמים עבר לכם בראש לפתוח קבוצה/קהילה בפייסבוק וחשבתם שיש לכם עם מה לעבוד?

ובכן, ניהול קהילה זאת לא גחמה חולפת, אלא מחוייבות אמיתית בדיוק כמו ההחלטה להיות וועד בית בבניין או וועד הורים בבית הספר. בהנחה שדברים הולכים לפי הספר, עבודת האדמין והניהול מסתכמת בשמירת הכללים של הקבוצה בפרט ושל פייסבוק בכלל וייצור תוכן משמעותי שמכניס עניין לקהילה וגורם לה להיות פעילה.

אבל פרט מאוד חשוב שאנשים נוטים לשכוח, מדובר בבני אדם וכמו בחיים הלא וירטואלים כל אחד ואחת מחברי הקבוצה, כולל האדמינים מגיע עם החבילה שלו וכמו בחיים האמיתיים לא כולם תמיד מסתדרים. יש תככים, מזימות, מערכות יחסים, משברים, ניתוקים, חיבורים, אבל בניגוד לחיים האמיתיים, זה רק פייסבוק.

הסיפור שאספר הוא הסיפור שלי, שאני אקח אותו לשארית חיי לטוב ולרע, הוא מלא בהתרחשויות, טובות ורעות ומסכם פרק בחיי שיהיה נחמד להיזכר בו ואולי אעדיף לשכוח אותו. ימים יגידו.

אם להיות כנה, ניהול קהילה זה לא משהו שחשבתי שאעשה בעצמי. לא הייתי חברה בהרבה קבוצות בפייסבוק ולא ממש התחברתי לכל הקונספט הזה, אבל המציאות של חיי גלגלה אותי לשם וזה היה חלק מהמסע שעברתי במגורים בארה"ב. הזכרתי פה לא מעט את הרצון לחיבור ישראלי כשגרים בגולה וכמה ישראלים כמהים לאנשים שיבינו אותנו ומי יותר מבין אותנו מישראלים?

אי שם באוקטובר 2014, כמה חודשים בארה"ב התחלתי לכתוב את הבלוג הזה על החיים שלי באטלנטה וחיפשתי פלטפורמות שונות לשתף אותו. חבר שהתגורר בזמנו בישראל הזמין אותי להצטרף לקהילה של ישראלים בחו"ל ברובה.

הוא שלח לי הזמנה והצטרפתי לקבוצה שמנתה משהו כמו 3000 ישראלים שמתגוררים במקומות שונים בעולם, גם בישראל. ומה עושים בקבוצה? טוחנים מים על פוליטיקה, קניות, אמאזון, אופנה, ילדים, החיים.

מטרת העל שלי הייתה לשתף את הבלוג שלי ולהכיר מישהו, בכל זאת, מאגר כזה של ישראלים, חייב להיות שם איזה מישהו שמתאים לי. במשימה הראשונה די הצלחתי, בשניה קצת פחות (בין כל חברי קבוצה מצאתי אחד כזה ובמשך כל השנים האלה לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות מעשה, אבל זה נושא לפוסט אחר).

מהר מאוד נכנסתי לעניינים, שיתפתי את הבלוג שלי, הגבתי בפוסטים, הספקתי גם להתווכח ולהתעצבן וכל זה קרה רק בשבוע הראשון שלי בקבוצה. בהיותי טירונית רילוקשיין בארה"ב כל דבר סיקרן אותי וחברי הקבוצה נתנו לי רעיונות לחומרי כתיבה רבים, הלוואין, חג ההודיה, תרבות אמריקאית, פוטבול ועוד. רבים מהפוסטים שנכתבו בתחילתו של הבלוג היו תוצר של השראה שקיבלתי מחברי הקבוצה.

עם הזמן גם הכרתי אנשים בקבוצה קצת יותר לעומק, היינו מתכתבים המון בפרטי, מרכלים על הקבוצה, מתעצבנים יחד, מעבירים ביקורת וסתם מדברים על החיים באופן כללי. חצי שנה אחרי שהייתי בקבוצה, כבר פגשתי חברי קבוצה בחיים האמיתיים. כמה מחברותיי וחבריי הטובים היום, הכרתי בקבוצה.

שנה וחצי קדימה קיבלתי הצעה להצטרף להיות חלק מצוות האדמינים. בהתחלה אמרתי לא נחרץ, אח"כ אמרתי אולי ובסוף הסכמתי בתנאי שחבר נוסף יצטרף אליי. המינוי שלנו היה כחלק מהליך פרידה משתי אדמיניות אחרות. אילו היה לי כדור בדולח ביד והייתי יודעת שאני אשן בממוצע 4 שעות בלילה איך שאני אהפוך להיות אדמינית ושאני אהייה מחוברת לנייד ולפייסבוק קרוב ל-24 שעות, הייתי מתעקשת על הלא הנחרץ שלי, אבל לא ידעתי. התחייבתי ואני לא עוזבת כשנהייה קשה. האדמיניות המודחות פתחו קבוצה חדשה תוך מספר שעות והדרמה הייתה גדולה. תככים, מזימות, כל מה שעולה על דעתכם מאופרות סבון ואפילו יותר. לקח משהו כמו שלושה חודשים לצלוח את המשבר הזה ולחזור לאיזון אבל אז היו בחירות בארה"ב והרוחות געשו, טראמפ והילארי עשו גלים שלא הכרנו, עד כדי כך שנאלצנו להכריז על צום פוליטי ליום אחד בשבוע בשביל להרגיע את הרוחות.

ככה עברו להם חמש שנים, עם הזמן למדתי שהדבר הכי חשוב בניהול קהילה זה אמון. אמון בין האדמינים ואמון בין האדמינים לחברי הקבוצה. ברגע שאחד מהם משתבש הוא משפיע על השני. בין שתי מערכות האמון הללו יש תלות תמידית אשר מחזיקה את הקהילה עומדת איתנה.

פעמים רבות שקלתי לעזוב. להיות אדמין זה לא משחק ילדים. היו תקופות שלא היו לי חיים בגלל הקבוצה והיו תקופות שלא התקרבתי אליה כי לא יכולתי לשאת מה שמתרחש בה (בחירות בישראל בעיקר). זה בסדר, האיזון הזה ועדיין יש מחיר. לא פעם את מוצאת עצמך שואלת "בשביל מה אני באמת צריכה את זה?"

אני יכולה לענות רק בשמי ולכתוב שלראות קהילה נבנית, עם תכנים, אנשים, צחוקים, ירידות, מזהים תגובות אחד של השניה, חווים חגים מרחוק, יורדים יחד על אמריקאים או אנגלים ועוד. זה גורם לך להרגיש סיפוק אדיר ואני אפילו אעיז לומר "תחושת שליחות". בתור אדמין את אמונה על חיבורים בין אנשים וכשזה קורה, אין טוב מזה וקשה להפנות לזה את הגב. בעולם שאנחנו חיים, ניהול קהילה, נחשב ליתרון חברתי ותעסוקתי, זה תמיד טוב לספר שאתה חלק מניהול קבוצה/קהילה, זה ללא ספק מוסיף למוניטין.

עם המעבר לישראל תכננתי להתאקלם, למצוא מחליף או מחליפה ולהמשיך בחיי, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. מצבנו באדמינים בחודשים האחרונים לא יכל להיות גרוע יותר, עד כדי כך שאדמין עזב ללא הודעה לאדמינים שנותרו וחברי קבוצה מיד שמו לב והשמועות התחילו.

הסיבה- האדמין הפורש רצה זמן לעצמו. אחרי מה שכתבתי פה, ההחלטה שלו לגיטמית לחלוטין, אבל הוא לא שיתף אותנו שהוא רצה לקחת זמן, אלא לקח אותו. מעשים כאלה מזיזים את הספינה – הקהילה מהמסלול שלה.

לא בגלל שאדמין לא יכול לקחת הפסקה אלא הדרך היא החשובה. האמון בין האדמינים לקבוצה, כפי שהזכרתי בהתחלה. ברגע שאדמין מחליט לעזוב ללא הסבר אחרי שנים ארוכות בקבוצה הוא מעורר חשד אצל חברי הקבוצה שמשהו גדול יותר מתרחש ומעשה כזה יכול לייצר דרמה גדולה ובמקרה של הסיפור שלי היא אכן התרחשה.

אני לא אכנס לפרטים הקטנים, כי זאת תהייה מלחמת גרסאות ורכילות צהובה שאין לי עניין להיכנס אליה. אני רק אומר שמאותו רגע במשך שלושה חודשים עברתי תקופה נוראית בניהול הקבוצה. כולנו עברנו, כל האדמינים שנשארו איתי. אני לא מתביישת לספר שזה הגיע לאיומים, למעשים וחצה קווים אדומים ברורים בין החיים בפייסבוק לחיים במציאות והשיא שלו היה ביום ראשון האחרון.

"פיגוע פייסבוק", זה צמד מילים שרק שמעתי עליו, לא חשבתי שאני אחווה אחד כזה.

בהחלטה משותפת החלטנו לא לשתף את הקבוצה במה שקורה מאחורי הקלעים ובראיה לאחור, עשינו טעות לדעתי. אם היינו מספרים לא היינו מוצאים את עצמנו עם "פיגוע פייסבוק" על קיר הקבוצה שלושה חודשים מאוחר יותר.

האדמין הפורש פתח קבוצה חדשה. עד כאן אחלה, לא? גם אני חשבתי.
השמועה פשטה וחברי הקבוצה שלנו העמידו אותנו, האדמינים שנותרו למשפט צדק על קיר הקבוצה. הסכר נפרץ, כל מה שהיה עצור באנשים במשך שנים ארוכות על אופן הניהול שלנו יצא החוצה, תוסיפו לזה שלושה חודשים בידוד קורונה בבית ואנשים איבדו צלם אנוש.

בלי טיפת אנושיות, סבלנות או אמפטיה ואני מדברת פה על אנשים מבוגרים, גברים ונשים, נכנסו בנו על 200 כמו שאני נוהגת לומר. היה להם מה להגיד על כל מה שלא היה נראה להם בניהול הקבוצה. שבוע אחרי, אני תוהה, אם היה להם כל כך רע, למה הם לא עזבו? מרביתם גם לא שלחו לנו הודעות לשיפור או ביקורת, אלא חיכו לשעת כושר לתקוף. והם תקפו.

אני לא מאחלת לשונאים שלי את מה שעברתי ביום ראשון האחרון.
אנשים חושבים שזה שהם יושבים מאחורי מסך עם מקלדת וכותבים דברים זה לא פוגע בצד השני. זה פוגע ועוד איך. תוך שאני מתמודדת עם חיפוש עבודה בעצמי, הייתי צריכה להתמודד עם אנשים שמטיחים בי עלבונות אישיים. דורשים ממני לפרוש מהאידמון כי חזרתי לישראל (כאילו השנים והזיעה ששמתי כל התקופה באטלנטה לא מעניינים אף אחד). "למה את לא מספרת לנו מה קרה?" שאלו בתקיפות (בלי להתחשב בקמצוץ של פרטיות שיש לבנאדם, גם אם הוא אדמין).

קראתי כל תגובה, כל ביקורת, כל עלבון, כל הערה, כל הודעה שנשלחה בפרטי והגבתי לכולן, אחת אחרי השניה. במשך 17 שעות עניתי לאנשים על כל טרוניה שהיתה להם בכדי לא לאבד את הקשר לקהילה עצמה שבאותם רגעים הרגישה נבגדת ועדיין אני לעולם לא אבין את הדחף של אנשים באותו היום "להיכנס בנו", בלי לקחת אויר, גם אם נורא כעסו. כולי תקווה שאם חלק מהם קוראים שורות אלה, הם יעשו עם עצמם חשבון נפש מה גרם להם לרדת לבנאדם לחיים באופן שהם נהגו, עבור איזו מטרה בדיוק?

כאבתי את הקבוצה במשך ימים, ההרגשה היתה כאילו בעטו בי פיסית ללא הפסקה. בכיתי, כעסתי, רתחתי, התבאסתי, שום דבר לא עזר חוץ מהזמן. "זה רק פייסבוק", אני שומעת כמה מכם מצקצקים. אז תדעו שגם בפייסבוק יש אלימות ומרגישים אותה לא פחות מבמציאות.

עבר שבוע. אני הרבה יותר טוב. חזרתי לעצמי. אני שולחת קורות חיים ומייצרת תוכן פרטי ותוכן בקבוצה ככל שניתן.

קיבלנו מכה בכנף, אבל הקהילה הזאת חזקה. היא עברה המון משברים וגם את זה היא תעבור. מה שכן, היא השתנתה, משבר כזה מוליד מתוכו התחדשות, רצון להתרעננות והנה שוב מתחילה לה תקופה חדשה בקבוצה.

אז בפעם הבאה שתרצו לפתוח קבוצה/קהילה, תקראו את זה תחילה ותשאלו את עצמכם אם זה משהו שאתם מוכנים לקחת על עצמכם, כי בשורה התחתונה שליחות או לא, אתם תהיו גננת או מורה.

שלכם,הגר.