למה לי פוליטיקה עכשיו ? ובכל זאת…

ימים משונים עוברים עלינו, על כולנו.
מלבד הסגר הזה, שהוא פיסית לא פשוט, אני חושבת שהוא יותר קשה מנטלית.

אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על איך זה ירגיש לנסוע חזרה לעבודה, לנהוג, האם תהייה מסיבת חזרה לפקקים באיילון? האם נהייה פחות עצבניים ויותר סבלניים? האם נעריך יותר בני אדם, את המשפחה שלנו, את הבוס בעבודה ואת הפקיד בבנק? האם נפסיק לקנות מה שאנחנו לא צריכים ונלמד תרבות צריכה מהי, נהייה מחושבים יותר ונפסיק לחיות כאילו אין מחר?

האם נפסיק להיות אדישים לעוולות של נבחרי הציבור שלנו ונצא להפגין על זה שהם הפקירו אותנו בשעת המבחן הקשה, השעה שהם היו אמורים לתת לנו רוח גבית, לתמוך בנו, להעצים אותנו ולהיות מנהיגים כמו שהם הבטיחו לנו?

הבלוג הזה תמיד שימש אותי לכתוב מה שאני מרגישה, בלי פילטרים וללא מסננת, גם כשדנתי בנושאים שנויים במחלוקת ואנשים לא אהבו לקרוא את מה שכתבתי, האמנתי שיש לי את הזכות הגדולה לכתוב מה שאני מרגישה לעולם ואולי לגעת למישהו בדיוק איפה שצריך. אני לא אחרוג ממנהגי בגלל שהיום זה לא פופולרי להביע עמדה שהיא לא מתאימה לאנשים מסוימים. נהפוכו, אני אכתוב יותר.

כן, אני אוהבת מדעי המדינה, אני גם אוהבת פוליטיקה, יעידו שני התארים שנמצאים אצלי במגירה. אני מחוברת לטוויטר, קוראת פרשנים פוליטיים משני הצדדים ומאוד מעורה במה שמתרחש בזירה הפוליטית, סביר להניח שיותר מאזרח ממוצע אחר.

אך את מה שאכתוב פה בהמשך רצוי שכל אזרח ואזרחית בישראל יידעו.

---

השנה היא 2016, בחירות לנשיאות ארה"ב.
כתבתי על זה פה ודיברתי על זה עם אנשים רבים במהלך השנים האחרונות כשניסו להבין איך דברים מתנהלים בארה"ב. בשונה מאמריקאים רבים, מכיוון שלא הייתה לי זכות הצבעה מידת ההשפעה של תוצאות הבחירות לא הייתה מורגשת עליי. כן, הייתי מאוכזבת שטראמפ עתיד להיות נשיא ארה"ב אבל בעיקר בגלל האישיות שלו.

ימים לאחר הבחירות בארה"ב פגשתי אנשים שבורים. אני לא מדברת פה על אכזבה על ההפסד אלא משהו גדול יותר. יותר קרוב לשיברון לב וניפוץ אמונה.

בלי להיכנס לפרטים, טראמפ זכה בכמות האלקטורים, הילארי ניצחה בקול הפופולרי שאומר, יותר אנשים הצביעו לה אבל בהתאם לשיטה האמריקאית, זה שהצביעו לך יותר אנשים לא אומר שיש לך יותר אלקטורים, שלמעשה קובעים את זהותו של נשיא/ה ארה"ב. להילארי הצביעו קרוב לשלושה מליון אנשים יותר מדונלד טראמפ ועדיין זה לא היה מספיק בשבילה להיות נשיאה.

בראיה לאחור, אני מודה שלא באמת הבנתי את שברון הלב של אמרקאים באותה התקופה. שברון לב של תסכול וחוסר אמונה בשיטה הדמוקרטית, עד ליום חמישי שעבר.

ביום רביעי שעבר, יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין סירב לקיים צו בג"ץ ומה שהגן עליו מפני החוק הייתה החסינות שלו בתור ח"כ (בניגוד לכל אזרח אחר שהיה נכנס לכלא). בזמן שזה קורה, ח"כים רבים, המזוהים "בלוק 58", לא הגיעו לעבודה כשהם מקבלים מאיתנו שכר, למה? אולי אם כולנו נשאל, נקבל תשובה.

---

למעלה משנה, כנסת ישראל לא תפקדה. בחצי השנה הראשונה עוד הייתי עובדת משרד התיירות באטלנטה. רבים מכם לא יודעים, אבל מהרגע בו מחליטים לצאת לבחירות עד לקיומן וכינון ממשלה, עוברים בד"כ שישה חודשים וזאת בהנחה שהכל מתנהל כשורה. בכל אותם שישה חודשים משרדי הממשלה מתנהלים עם תקציב מינימלי שאותו מחזיק משרד האוצר ומשחרר אותו בפעימות לפי דרישה. המשמעות האמיתית היא שאין למשרדי ממשלה תקציבים, מלבד מימון משכורות, לוגיסטיקה וכדומה והם בסוג של הדממה או תפקוד מינימאלי.

עכשיו תדמיינו שזה קורה כבר למעלה משנה. בעצם אין צורך לדמיין. אנחנו חיים את זה.

לאחר המהלך המביש של אדלשטיין, בו הוא ביזה את כנסת ישראל עליה הוא אמור לשמור מכל משמר כיו"ר הכנסת ואת שלטון החוק, נרקמת מזימה מאחורי הקלעים, בין ראש ממשלת מעבר (הוא לא נבחר כבר למעלה משנה) המחזיק באמתחתו שלושה כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים לבין מחזיק המנדט מהנשיא, חבר הכנסת בני גנץ. כל זה מתרחש בזמן שבג"ץ דן בביזוי בית המשפט על ידי יו"ר הכנסת. אוי לבושה.

רגע נזכרתי, כן, כן, יש את אלו שעכשיו מאוד רוצים לשאול אותי אבל למה אני לא מספרת שבג"ץ התערב איפה שהוא לא היה צריך ויש עיקרון הפרדת הרשויות ואני עונה לכם, שהוא התערב בדיוק איפה שהוא היה צריך, כשהוא שמר עלינו, העם = הריבון ובפסיקתו למעשה הכריח את הכנסת לחזור לעבודה, מה שהיא לא עשתה כבר למעלה משנה, כפי שהסברתי למעלה.

את תוצאות המזימה אתם כבר יודעים. מחזיק המנדט להקמת הממשלה, בני גנץ, הוא היום יו"ר הכנסת (ספרו לי שוב על עיקרון הפרדת הרשויות). "בלוק 58", נקרא בדחיפות למליאה לבצע את המחטף הזה, לאור המצלמות. בשביל זה הם הגיעו לעבודה. בשביל זה אנחנו משלמים להם שכר.

כולנו משלמים פה מיסים ולא בשביל שיספרו לנו במשך שנים שאנחנו מוכנים למלחמה אבל כשהיא מגיעה הכל מתפרק. אנחנו לא משלמים מיסים בשביל שישקרו לנו, יגנבו אותנו ולא יופיעו לעבודה. אנחנו לא משלמים מיסים בשביל ששר הבריאות שלנו יפר את תקנות המשרד שהוא אמון עליו, אנחנו לא משלמים מיסים בשביל שהם יקימו ממשלה רחבה, חזירית כשיש פה למעלה ממליון מובטלים ואנחנו לא משלמים להם בשביל לקחת את הקול שלנו ולתת אותו במרמה למישהו שלא בחרנו בו וכל זה במסווה של אחדות ודאגה לאזרחים.

הקול שלי, נכון לרגע זה משמש כלי להשחתה נוספת של מוסדות השילטון. תחושת הכאב לבגידה אותה הרגשתי הזכיר כאב של לב שבור. זוכרים את שברון הלב של האמריקאים שתיארתי בהתחלה. כזה.

וההורים שלנו, נתנו את כל מה שיש להם. הם עייפים ומותשים. הם רוצים להישען אחורה ולהנות מהנכדים. הגיע תורנו לדרוש את אשר מגיע לנו מנבחרי הציבור שלנו, בשבילם ובשביל הדורות הבאים.

עבר כבר שבוע והעשן מתפוגג. הכאב פוחת ואני רואה דברים בבירור יותר.
מגיפת הקורונה, הביאה איתה לפחות משהו חיובי אחד (יש יותר מאחד אבל זה לפוסט אחר). היא חושפת את הבלוף של פוליטקאים רבים, בעולם ובישראל בפרט. היא מראה אותם במערומיהם ומאפשרת למנהיגים האמיתיים, נטולי הבולשיט ומלאי העשיה ותחושת השליחות להרים ראש ולהילחם על המדינה.

"עוד נדע ימים טובים מאלה….
יחד – כל הדרך,
יחד – לא אחרת,
יד ביד נושיט לטוב
שעוד יבוא, בוא יבוא"

אני.