כשמאיר שלו, שלדון אדלסון והזהות הישראלית נפגשו (כנס שנתי IAC, פלורידה)

"הלכת לכנס של שלדון אדלסון, נהיית ימנית אה?"
"מה לך ולכל מצביעי טראמפ האלה?"
"כנס ישראלי במיאמי, נו באמת, אין לי ציפיות"
"מצאת לך סוף סוף חתן ישראלי?"

וזה רק קצה הקרחון של הערות שקיבלתי מאנשים למשמע הבשורה שהייתי בכנס השנתי של IAC, בחודש שעבר, בפלורידה. (גילוי נאות, הייתי בכנס במסגרת העבודה שלי ובמסגרת היותי פעילה של הארגון באטלנטה).

ואז הגיע הסיפור החוויתי של הסופר מאיר שלו על הכנס, והחגיגה גדלה:

"…על הכנס הזה שרתה אווירה ימנית מובהקת, ואנחנו נפלנו זה על צווארי זו כנפול אחים אבודים. אני דיברתי שם על ספרים שלי ועל השפה העברית. ח"כ שפיר הופיעה כפוליטיקאית, וזכתה ללא מעט תגובות גסות רוח, שהעידו על כך שיש ישראלים שגם אחרי שנים בגולה מצליחים לשמור על הזהות הישראלית שלהם…" (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 14.12.2018)

לא, אני לא הולכת לספר לכם כמה ימנים או שמאלנים היו שם, בניגוד לסופר מאיר שלו שבחר לתת לזה נפח משמעותי בחוויה שלו בכנס. אני כן בוחרת להתמקד באבחנה שלו שיש ישראלים שגם אחרי שנים בחו"ל מצליחים לשמור על זהות ישראלית.

ובכן, אני ישראלית, חיה בארצות הברית (רוב הזמן מנסה לא להיות גסת רוח , וזה ללא ספק מאבק יומי-יומי קשה מנשוא), יש לי חברים ישראלים, ואנחנו משתדלים לעשות ארוחת שישי כל שבוע. יש ישראלים אחרים שגרים פה ששומעים מוזיקה ישראלית כל הזמן, צופים בערוצי טלויזיה ישראלים וחברים בקבוצות של ישראלים בפייסבוק שחיים בגולה, ויש עוד כמה ישראלים שאני מכירה פה שהזהות הישראלית שלהם מסתכמת בעובדה שיש להם דרכון ישראלי.

שאלת הזהות, היא שאלה שאני דנה בה לאורך כל התקופה מאז שעברתי להתגורר בארצות הברית. בכנס IAC שמעתי מספר פעמים לא מבוטל את הגדרות הזהות "ישראלי – אמריקאי" ו"אמריקאי- ישראלי", מאנשים רבים, גם כאלה שמתגוררים פה עשורים ויש להם פה חיים שלמים ועדיין מתעקשים להיפרד מישראל כמרכיב בזהות שלהם.

---

מי הוא ישראלי?
האם זה מישהו שנולד בישראל וחיי בה?
האם זה ילד שנולד בגולה להורים ישראלים?
האם זה מישהו שעשה עליה?

ואם אני אכן מגדירה את עצמי ישראלית, האם אוטומטית אמור להיות אכפת לי ממה שקורה במדינה קטנה במזרח התיכון, שאני לא חיה בה? האם אני אמורה לשייך כל מעשה אנטישמי שמתבצע בעולם, כשנאת ישראל? האם יהודים חייבים לתמוך בישראל? האם זה בסדר להגיד שאני ישראלי מבלי שיצפו ממני להסביר על הסכסוך, או שתהייה לי דעה על "חוק הלאום"? ואם אני ממש מרחיקה לכת, אם אני הולכת להופעה של אביב גפן בניו יורק ולא להופעה של עומר אדם, אז אני עוכרת ישראלית, או לחילופין, תומכת ישראל?

ומה זה אומר אם אני מגדירה את עצמי "ישראלי- אמריקאי" או "אמריקאי-ישראלי", כי אני בוחרת לשלב בין שתי המדינות? ואם אני שמה שם של מדינה לפני השניה, האם אני יותר כזאת מהשניה?

"וואי אחותי, חפרת. הבנו. יש בעיית זהות לישראלים שחיים בגולה. מה את רוצה?", אני שומעת כמה מכם שואלים אותי בזמן שאני כותבת שורות אלה.

לגיטימי. אני לא באמת מצפה מאנשים שלא חיו במדינה אחרת בחייהם להבין את מה שאני כותבת פה, ובכל זאת, אני מאפשרת לכם הצצה נדירה לשאלות ותהיות של ישראלים רבים בהקשר של זהות ולהשלכות שיש להן.

---

אם אתם עדיין כאן, בשמחה אספר לכם שבכנס השנתי של IAC, זה מה שעשיתי כמה ימים, חפרתי. השתתפתי בפנאלים רבים, כאלה שהיו קרובים לליבי וכאלה שפחות, שמעתי מגוון דעות, התעצבנתי, התרגשתי, התעצבתי, ושמחתי. פגשתי מלא אנשים, ביניהם כמה שאני מכירה וירטואלית ברשתות החברתיות וסוף סוף יצא לי להכיר אותם באופן אישי.

היה רגע אחד שאתגר את הסבלנות שלי, בעודי חופרת לעוד מישהו בקבלת פנים של "תגלית", שהייתה מיועדת לצעירים שבכנס, נכנסו לאולם הזוג שלדון.

החמצתי פנים.

"לא הכנתי לכם נאום היום, אז אתם יכולים לשאול אותי שאלות", אמר אדלסון למיקרופון כשהוא יושב על הקלנוע שלו.
"מה גרם לך לתרום לישראל?" שאל מישהו מהנוכחים.
אדלסון גולל בפנינו את ילדותו, את הקשר לאביו ואת הסיבה שהחליט לתרום ל"תגלית" לפני עשרים שנה. ד"ר מרים אדלסון, הוסיפה משלה, העיניים שלה ברקו. היא הייתה כל כך קורנת וגאה.

פניי עדיין חמוצות, הדבר הזה שנקרא "ישראל היום", ניקר לי בקופסא.
"מה יש לך?" חבר שאל אותי
"נורא קל לכעוס עליהם, שהם מתערבים לי במדינה", עניתי
"כן אני יודע, מבין אותך, אבל זאת לא המדינה שלך יותר משלהם, אכפת להם מישראל, והכנס הזה לא היה מתרחש בלעדיהם".
החמצתי פנים עוד יותר, כי ידעתי שהוא צודק

רגעי השיא שלי היו: החיבוק של מרים פרץ (!), ההופעה של יהודה פוליקר, התמונה עם צחי הלוי (כן, אני שיטחית), ומסיבת הריקודים עם כל המשתתפים, עיתונאים, פוליטיקאים, מושלים, תורמים, ימנים, שמאלנים, אמריקאים, ישראלים, יהודים, שהרעידו את קירות המלון בפלורידה כמו שבחיים לא רעדו.

הרגעים בהם ישבתי לקפה, לדרינק, לצהריים עם משתתפים אחרים ודיברנו על מה ששמענו בפנאלים, על החיים פה בארה"ב, על החיים בישראל בפרספקטיבה של זמן, מרחק ובעיקר על זהות, היו הבלתי נשכחים.

התחושה האישית שלי הייתה שאני נמצאת במרחב בטוח, יחד עם עוד 3200 משתתפים, עם הרצון לחלוק את שאלות הזהות שלנו, ולנסות לקבל תשובות. האבסורד הוא שככל שמדברים על זה, השאלות מתרבות, והתשובות? אין תשובות, יש החלטות לקבל לחיות חיים שלמים עם שאלות.

אני לא פה למכור לכם את הכנס השנתי של IAC ואת פועלו של הארגון, את זה אתם יכולים לקרוא באתר שלהם ולהחליט אם זה משהו שמעניין אתכם או לא.

אני כן פה להציע לכם להקשיב לאנשים אחרים שרואים את הישראליות שלהם שונה משלכם, גם אם היא לא מתיישבת עם דעותיכם שלכם. בין אם זה להיות אקטיבי בקהילה שאתה מתגורר בה לבין אם לא, בין אם זה לנסוע לכנס IAC וללכת להרצאה של מאיר שלו או ללכת להרצאה של בועז ביסמוט. כל אחד מאיתנו מאמץ זהות מסויימת , וזה צריך להיות בסדר שלא כל הישראלים יחלקו את אותה הזהות הישראלית, אם בכלל.

שתהייה לכולנו שנה אזרחית מהממת,
הגר.