יומיים בפילדלפיה זה לא מספיק

ב

"היית כבר בגולדי", הברמן שאל אותי
"לא, אני לא טבעונית ופלאפל לא עושה לי את זה", עניתי
"עזבי את הפלאפל, תסיימי פה את השניצל ותעלי למעלה תקחי לך קפה טורקי" (ובאנגלית זה נשמע פי אלף יותר טוב), הוא מתעקש ובלב אני אומרת לעצמי "נו עוד אמריקאי שמתלהב מקפה טורקי, חמוד אני שותה את זה מגיל 3".

"וואן טורקיש קופי פליז". אני מקבלת כוס פלסטיק, דמות פרפצ'ינו של סטארבקס.
"החבר'ה האלה פה מחופפים על כל הראש, אני מבקשת קפה טורקי ומקבלת שייק", אני ממשיכה למלמל לעצמי.
לקחתי שלוק מהשייק קפה טורקי הזה, חיי הפכו ליפים יותר, ופילדלפיה הפכה לעיר שאני חייבת לחזור אליה.

זה לא סוד. אני לא אוהבת שקר לי. בפילדלפיה קר. אבל יצא ונסעתי.

כבר שנוחתים בפילדלפיה רואים את השינוי בנוף שאני רגילה אליו מהדרום (הכל שטוח) למבני תעשייה, ארובות, גשרים, פלדה, הרבה פלדה ואחרי נסיעה קצרה נגלתה אלי העיר פילדלפיה והיא מרשימה. כשממש נמצאים בתוכה, מבינים שכל לבנה היא חלק מההיסטוריה של ארצות הברית.
ישנתי במלון מושלם, ממש ליד כיכר וושינגטון, Kimpton Hotel Monaco.
קשה לדמיין איך אפשר לעצב מלון ברמה כזאת, כשמבחוץ הוא נראה כמו בניין הסטורי, אבל הצוות של Kimpton לא חסכו בכלום.
העיצוב של הלובי, אזור הקבלה, המעליות, והחדרים, או החדרים. ההרגשה האישית שלי הייתה שנכנסתי לפנטזיה ל מעצב ואני ישנה בתוך חלום. למלון יש גם מסעדה הנושאת את השם Red Owl Tavern, והיא לגמרי ראויה למחמאות, גם אם לא ייצא לכם לישון במלון הזה, תקפצו למסעדה לאיזה צהריים בקטנה, או בראנץ בראשון (להזמין מקום).

לצערי לא היה לי הרבה זמן להסתובב בעיר וללכת למוזיאונים אבל אם אני אחזור אני בוודאות אבקר בכמה מהמוזיאונים. הספקתי לבקר בליברטי בל, וכמובן כיכר וושינגטון. האזור ההסטורי של העיר מאוד מגניב, ולגמרי הייתי גרה שם, אם לא היה כל כך קר.


בלילה הראשון לקחו אותי חברים למסעדה שנקראית Talula's Garden, ורק בדיעבד התברר לי שהיא בין הטובות בעיר. לגמרי מהמוצדקות. מכיוון שהלכנו בערב, ואני לא אוהבת לצלם אוכל בתאורת לילה אין לי תמונות טובות. יחד עם זאת, מה שחלקנו היה מוצלח ביותר. גולת הכותרת של המקום הזה, עיגולי בריוש קטנים וחמימים, ממש ביסים כאלה, עם חמאת שום מלמעלה. לוקחים אחד ורוצים לאכול עוד עשרים מרוב שזה חלומי.


לא יודעת אם שמעתם על השף מייקל סולומונוב, הזכרתי אותו מספר פעמים בהקשר של אוכל ישראלי בארצות הברית. את שף סולומונוב הכרתי דרך עבודתי במשרד התיירות ואף בישלתי עבורו בארוחה, זאת מחמאה גדולה. סולומונוב מגדיר את עצמו כישראלי, למרות שחיי בפילדלפיה מרבית שנות חייו. הוא שכל אח בלבנון, ומערכת היחסים שלו עם ישראל מרתקת, במיוחד בהיבט של האוכל. הוא עומד מאחורי היצירה In Search for the Israeli Cuisine – ניתן לצפות בנטפליקס (חייבים אוכל זמין בזמן שצופים בזה), ובאיזשהו מקום הוא חלוץ בעולם השפים בארצות הברית שהביאו את המטבח הים תיכוני והישראלי במיוחד למסעדות שף ולווא דווקא לאוכל רחוב (למרות, שהוא יודה שהאוכל רחוב יותר טוב). המסעדה שלו בפילדלפיה, Zahav, זכתה בכל פרס אפשרי, ולפני שנה הוא עצמו זכה ל- Outstanding Chef by James Beard Award (שזה "השף הכי טוב בארה"ב בתרגום חופשי) וכל זה כי הוא מגיש לאמריקאים כרובית עם יוגורט.

אז הלכתי עם שירן, חברתי מניו יורק שקפצה לבקר אותי, למסעדת Zahav, בכדי להבין על מה הרעש. (הגענו על בסיס מקום פנוי, אם אתם רוצים תדאגו להזמין מקום מראש , לפחות חודש מראש). המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום. מז'טים- או כמו שסולומונוב אוהב לקרוא לזה S'alatim, והרעיון הוא לחשוף את האמריקאים לכל מה שישראלי מכיר מיום היוולדו, "לפתוח שולחן". אחרי הסלטים מגיעות המנות הראשונות ולאחריהם העיקריות -Al H'aesh (אמיתי, ככה כתוב בתפריט).


תראו, האוכל טעים. אבל כישראלית שכותבת בעברית לישראלים, זה לא בשבילנו. אנחנו מכינים כל מה שמגישים בתפריט הזה בבית, או סבתא שלנו מכינה את זה טוב יותר. המסעדה הזאת מותאמת בצורה מוחלטת לאמריקאים. שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שסולומונוב גאון. הבנאדם הצליח להפוף אוכל שאנחנו אוכלים ב"אווזי" בתחנת דלק בכביש החוף למסעדת טפאס צבעונית ומיוחדת. הוא רצה להכניס צבע לארצות הברית,  בדמות סלק, שומר, קולורבי, אורז פרסי, כבש, הצליח בצורה מוחלטת ועל זה מגיע לו תשואות רבות.

חוץ מ"זהב" יש לסולומונוב את המקומות הקטנים בעיר, החומוסיה המפורסמת שלו בדאונטאון, Dizengoff ועוד שלושה מקומות נוספים.
היו לי כמה שעות לפני הטיסה חזרה הבייתה, חניתי את האוטו בחניון על Sansom St שזה רחוב מלא במסעדות קטנות וחמודות וברים.
המקום הראשון שבדקתי היה Rooster Soup Co , פתחתי את הדלת ונגלה לעייני דיינר מדליק כזה של פעם. ישבתי על הבר וקראתי את התפריט. חשוב לציין, חלק מההכנסות של המקום הולך לתרומות לחברי בית ובתי מחסה. הזמנתי מרק כרובית (כי היה קר) וסנדוויץ חלה עם שניצל, טחינה ירוקה וחמוצים. זה הרגיש כמו בית (אבל זה לא השניצל של אמא שלי). הברמן שאל אותי איך הגעתי אליהם וסיפרתי לו על ההיכרות עם השף סולמונוב. "את ישראלית?", הוא שאל. עניתי בחיוב. "תסיימי פה ותעלי למעלה ל- Goldie ותקחי קפה טורקי".

ואנחנו חוזרים לשיחה שפתחה את הפוסט הזה ולשייק קפה טורקי שהוא פשוט סיבה לחיות.

ה- Goldie, או בעברית "זהב קטן", הוא אוצר טבעוני (משהו שבחיים לא חשבתי שאכתוב). סולמונוב הצליח לגרום לאנשי פילדלפיה לראות אוכל טבעוני ולחשוב שהם מגניבים. תוכלו למצוא שם קערת סלט ישראלי, סלט כרוב וסלט עם פלאפל, צ'יפס בטיבול שווארמה וגולת הכותרת, שייק על בסיס טחינה, ולדעתי חלב שקדים אבל לא הצלחתי למצוא את המרכיבים בשום מקום. לגימור מושלם הם מפזרים מלמעלה חתיכות חלבה. זה פשוט לשתות חלום. אני לא צוחקת וכל מילה שאני אוסיף רק תגרע מהיצירה הזאת.

המשכתי ברחוב לכיוון החומוסיה. בדרך ראיתי את המקום הנוסף שלו Federal Donuts.

לא טעמתי את החומוס. לא יכולתי. השניצל והשייק תפסו כל פיסת מקום בקיבה שלי. שמעתי שהוא טוב, מישראלים בעיקר. יש גם אחד כזה בצ'לסי מארקט בניו יורק. בניגוד להמון מקומות בארצות הברית, סולומוב רצה להנגיש את חווית החומוס בישראל, לארה"ב. אז מקבלים צלחת עמוקה עם תוספות או לא, סלט קצוץ בצד, חמוצים ופיתות לניגוב.

קפואה אך מרוצה נסעתי לשדה התעופה, אם רצון גדול לחזור לפילדלפיה כשחם, לגלות ממנה עוד, כי אני מרגישה שלא ראיתי כלום באמת. וגם בשביל שייק טחינה נוסף ויותר חשוב מהכל סנדוויץ צ'ייז סטייק שלא יצא לי לאכול.

נשיקות,

הגר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.