הקשר שלא קיים בין ישראל לבין יהדות ארצות הברית ואיך אני הולכת לשנות את זה!

ב

בחודשיים האחרונים עמוד הפייסבוק וחשבון האינסטגרם שלי התמלאו בפוסטים ששיתפתי על אירוע שהפקתי  ונקרא " יאללה , בואו נדבר על שווארמה". רבים שאלו אותי מזה האירוע הזה ולמה אני חופרת על זה חודש שלם.
האירוע הזה היה נסיעת מבחן של פרוייקט עתידי שאני מקווה להקים.

מאז שעברתי לפה אני מנהלת דיאלוג ביני לבין עצמי בנוגע לקשר בין ישראל ליהדות ארצות הברית ואף חלקתי את המחשבות שלי בנושא פה בבלוג.

המסקנה שלי , כרגע, לאחר כמה שנים פה, שאין באמת קשר בין ישראל ליהדות ארצות הברית. בעודי כותבת שורות אלה, אני רואה אנשים זזים בחוסר נוחות בכיסאות שלהם ומוכנים לתת לי כמה טיעונים נגדיים למסקנה שלי (שבו בשקט ותמשיכו לקרוא).

גדלתי בישראל כשסבתא שלי הייתה אומרת "היהודים באמריקה לא יתנו שיקרה לנו משהו רע, אין מה לדאוג". אני חושבת שעד היום בישראל, במיוחד כשראש ממשלת ישראל מגיע לנאום בקונגרס בארה"ב יש איזשהיא הנחת יסוד שכל מה שמעניין את יהודי ארצות הברית זה ישראל שנמצאת אלפי קילומטרים מהם. אז היא לא.
לפחות לא כמו שאנחנו מניחים שהיא מעניינת אותם. ברור לי לחלוטין שיש יוצאים מהכלל, ויש כאלה שמחוברים אליה באופן מסויים, ועדיין הרוב המכריע מתרחק ממנה בכל דקה שעוברת.

על מנת להמחיש עד כמה שיטחי הקשר בין ישראל ליהדות ארצות הברית, אספר לכם מקרה שקרה לי אחרי שציינתי בארה"ב שנה. נסעתי עם חבר לכנס יהודי בוושינגטון, AJC SUMMIT. זה היה הכנס היהודי הראשון שלי בסדר גודל כזה, עם משלחות מכל העולם, דוברים ומשתתפים.

הפנאל האחרון בו בחרתי נקרא "הקשר בין יהדות אמריקה לישראל", משהו כזה.
לפאנל היו ארבעה דוברים, שני אמריקאים שעשו עליה (לפני כמה שנים), ושני פרופסורים אמריקאים שמתמחים ביהדות. מיד תהיתי, כיצד מנהלים פאנל על הקשר בין יהדות אמריקה לישראל בלי ישראלי אחד בפאנל?
בואו נגיד שתשעים אחוז מהזמן זעמתי על כל מה שנאמר שם. הרגשתי שאף אחד לא באמת מדבר בשמי, בשם אחת הישראליות היחידות שהיו בחדר הזה. בעת הזמן לשאלות, בחור אחד בקהל קיבל את רשות הדיבור ושאל: "הכל טוב ויפה, אבל עם כל הכבוד אני שולח להם (לישראל) צ'ק כל שנה וזכותי לדעת מה קורה איתו".

בשלב הזה עזבתי את הפאנל, ויצאתי לשאוף אויר צח.

רתחתי מעצבים.
"זה הקשר בינינו?" שאלתי את עצמי. "צ'ק לצה"ל ובזה אתה מסכם אותו?"
וכל זה קרה בלי ישראלי אחד בפאנל שיכול להשיב לו.

הכנס הזה היה קריאת השכמה עבורי.
כל מה שחשבתי שאני יודעת על יהדות אמריקה והיחס שלה לישראל, התפוגג כלא היה.

במקביל להבנה שלי, עלה כוחה של תנועת ה- BDS, והעובדה שמייסדיה והעומדים בראשה הם יהודים לא הפתיעה אותי כלל, ועם זאת, זה מרגיש כמו אגרוף בבטן.

מאותו רגע ואילך, כל פעם שפגשתי יהודים אמריקאים צעירים, שאלתי אותם על ישראל.
מרבית התגובות הן של מבוכה, יש כאלה שמתביישים, יש כאלה שמודים שזה לא מעניין אותם ואין להם שום עניין ללמוד, ויש את אלה שפשוט מפנים את הגב והולכים.

במסגרת העבודה שלי במשרד התיירות, אני פוגשת המון אנשים שהיו בישראל.
דרך עיניהם של התיירים הבנתי כמה ישראל היא יעד מעניין וייחודי לטיול. התיאורים שלהם על ירושלים, תל אביב, אוכל, חיפה, ישו, מצדה, היסטוריה, ים המלח ועוד גרמו לי לראות את ישראל בעיניים אחרות. כל פעם שאני בכנס , אני מיד שואלת עם מישהו מהמשתתפים היה בישראל ואם יש כאלה אני מבקשת לדבר במקומי, למה?

כי הם יותר אובייקטיבים ממני. אני ישראלית, עובדת מדינת ישראל, ויש לי אג'נדה ברורה ומכוונת.
לאותם אנשים, אין. הם מספרים נטו חוויה של טיול שהיה להם, וכך למדתי שמי שהיה בישראל והוא לא ישראלי יהיה שגריר טוב יותר ממני או מכל ישראלי בארה"ב.

אחרי שהבנתי את זה, ניסיתי לפענח דרך שבא אני מפגישה בין "שגריר" לבין דור המילניום.
איך אני מגיעה לאותם אלה שהזכרתי למעלה, אלה שלא רוצים לדבר איתי, שישראל לא מעניינת אותם, אלה שמשתמשים ב-WAZE ויש להם שולחן ב- WEWORK אבל אומרים לי שהם לא תומכים בישראל בשום צורה, ואלה שרואים או שומעים "ישראל" ומסתובבים לצד השני רק בכדי לא להתמודד.

התחבטתי המון עם השאלה הזאת. עד שהבנתי את כוחה של הרשת החברתית שאני שבויה שלה בעצמי. אני מודה. בלוגרית אופנה מעלה תמונה של ליפסטיק, אני רצה וקונה. שף מתייג מסעדה ויום לאחר מכן אנשים מגיעים לשם לאכול ומתייגים אותו יחד עם המסעדה. קצרה היריעה מלהכיל את אלפי הדוגמאות שיש לי.

חשבתי לעצמי שאם אביא פנאליסיטים משפיענים בתחומם, שהיו בישראל ויוכלו לספר על הביקור ועל איך זה השפיע על המשך הקריירה שלהם, המשימה הושלמה. אם אחד מהצופים בקהל יעשה גוגל על הטכניון, אייל שני, להקת בת שבע, אילנה גור או חומוס אבו גוש, והוא למד משהו חדש על ישראל , שלא מעורב בו שום מרכיב פוליטי בשום אופן, אלא נטו תרבותי.

בפרוייקט שלי, ישראל היא שטח גאוגרפי שחיים בו מליוני אנשים שונים, שיחד מרכיבים רב- תרבותיות מיוחדת במינה שאת הסיפור שלה לא רואים ב- CNN ולא ב- FOX. אותם השגרירים שהזכרתי למעלה הם אלו שיכולים להעביר הלאה את רב התרבותיות הזו, כי בסופו של יום, אוכל, אופנה, מוזיקה, אומנות, הייטק, רפואה, מדע ועוד, מחברים אנשים ולא מפרידים ביניהם.

הרעיון שלי הוא לקרב ישראלים ויהודים שנמצאים פה בארה"ב.
כרגע אני מרגישה שאני פוגשת יהודים אמריקאים ואין לי חיבור איתם וזה מפריע לי.

מצד אחד, מפריע לי שהם חושבים שאנחנו בוגדים כי עזבנו את הארץ, מפריע לי שהם חושבים שאנחנו בייביסיטר של ארץ הקודש והם לא טורחים לבקר בה אלא רק להגיד "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" (או לבקר בה במסגרת "תגלית" וזה בערך כמו לנסוע לטיול שנתי בתיכון או טיול אחרי צבא).

מצד שני, מפריע לי שאנחנו הישראלים לא מדברים איתם, לא מנהלים שיחה, נאטמים ומניחים שהם צריכים לקבל אותנו בזרועות פתוחות.

חשוב לי לומר, אני לא מחפשת את אהבת ישראל ואיזה רומנטיקה והרמוניה בינינו, אלא יותר הידברות, הקשבה והחלפת ידע ומידע, בכדי שנוכל להיות חזקים ואיתנים יחד ולא בנפרד.
לדעתי הדרך לעשות זאת היא באמצעות תרבות ולא דת או פוליטיקה.

באירוע הראשון שלי, אירחתי את אחד השפים המצליחים באטלנטה יחד עם השותפה שלו.
לפי 3 שנים הם פתחו פה שווארמיה, באחד שווקי האוכל העמוסים באטלנטה. לפני שהם פתחו , השף נסע לישראל, ללמוד מהמקור. באירוע שהגיעו אליו 50 אנשים (מספר הרף שלי היה 30) , הם סיפרו על ההחלטה לפתוח את השווארמיה, על הביקור בישראל ועל איך זה השפיע על בניית התפריט. הוגש להם בסוף האירוע בורקס ממולא בחצילים מטוגנים עם ביצה קשה ואריסה, ולפי התגובות אנשים מחכים לאירוע הבא.

אני חולמת שהאירועים מהסוג הזה יכנסו לתוכנית לימודית בכל אוניברסיטה בארצות הברית. אני חולמת על אולמות מלאים ב- 500 אנשים שבאים ללמוד משהו חדש שהם לא יודעים ושיפתח להם תאבון ללמוד משהו חדש. אני חולמת על פנאל של יהודי, נוצרי ומוסלמי , ועל פאנל של נשים ועל פנאל של להטבים ושל אופנה, ואני רק בוכה מהתרגשות כי אני יודעת שזה יקרה. אנחנו נגרום לזה לקרות ואנחנו נהפוך את העולם הזה לטוב יותר (הכי קיטשי שלי).

אם יש לכם פנאליסטים שיתאימו לטעמכם, שמתגוררים בארהב ויש להם משהו להציע לפרוייקט, אשמח לחיבור.
הולכת לעבוד על האירוע הבא, דרישת שלום חמה
הגר.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. irit100 הגיב:

    רעיון מקסים. אכן, אני חושבת שדווקא להרבה יותר נוצרים הקשר לישראל יותר חזר מללא מעט מהיהודים בארה"ב

    Liked by 1 person

  2. יניב הגיב:

    הגר,
    מיזם נפלא ובהצלחה, איך אפשר לעזור בלהקים ארוע דומה בבוסטון?

    בשנות התשעים של המאה הקודמת חלה ביחסי יהדות ארה״ב וישראל, אם נבחן את השינויים ביחסים על קו הזמן נראה שינוי מעניין, דורי, וכציוני גם מטריד.
    1947-1967 – יהדות ארה״ב חרדה לישוב היהודי בארץ ישראל, חרדה שברובה מונעת מתחושת האשם למה שהתחולל באירופה רק שנים מועטות קודם.
    1967-1993 ישראל תורמת לזקיפות הקומה של יהדות ארה״ב לא עוד ״יהודי חלש״ אלא יהודי חזק העומד על שלו ומסוגל לא רק להגן על עצמו אלא לנצח ולהקים מפעלים חברתיים, כלכללים, חינוכיים וטכנולוגים מפוארים.
    בשלב הזה ימי ״הנשיא היהודי הראשון״ (קלינטון) יהדות ארה״ב כבר לא מרגישה אחריות על מדינת ישראל ומתחילה להסתכל על ישראל גם בביקורת.
    עכשיו על ישראל להוכיח שהיא גם מסוגלת להתנהל כחברת מופת יהודית, ובעיניים יהודיות אמריקאיות זה מתחיל בתיקון עולם ובשוויון חברתי והוגן.
    1993-2001 אט אט הביקורת לישראל גוברת, הרבה מתוך תסכול על בעיית הפליטים הפלסטינית כפי שהיא מצטיירת בעניים אמריקאיות ו״הסרבנות״ הפוליטית הישראלית שנראה שקצת מסבכת את העניינים בחיי היום יום של יהודי ארה״ב.
    2001-2009 – יהדות ארה״ב מתעוררת ליום חדש שבו מתקפת טרור פוגעת בליבה של ניו-יורק ומיד לאחריה מלחמה שנויה במחלוקת באפגניסטן ועיראק שמשפיעה על הלך הרוח היהודי אמריקאי ומוסיפה לסדקים בין הקהילות.
    2009-2017 – דור חדש וצעיר שמרוחק כעשרים שנה מימי הזוהר של יחסי יהדות ארה״ב וישראל מתקשה להזדהות עם ישראל ואולי גם עם הרעיון הציוני. ההתערבות החצופה והמבישה של פוליטיקאים ישראלים בפוליטיקה האמריקאית בכלל ובמערכות הבחירות בפרט גורמת לקרע הולך וגדל בין הקהילות.
    יחסה של ממשלת ישראל והרבנות הראשית לישראל ליהדות ארצות הברית רק מוסיפה עלבון על הפצעים שרק הולכים גדלים ומתרבים.
    2017 – משבר חברתי פוליטי בארה״ב שמוטב וחכם יהיה לפוליטיקאים הישראלים לשמור על מרחק ודממה ממנו אך לא ככה הם הדברים, והקרע הולך ומתרחב.

    האם יש פתרון ודאי שיש, הוא מתחיל בעבודה קשה גם בישראל וגם בארה״ב, עבודה של חינוך, הדברות, עשיה משותפת והרבה הרבה אהבה וויתורים.
    הוא דורש משמעת ישראלית פוליטית ואסטרטגיה שתכלול גם את יהדות ארה״ב וגם את הישראלים שחיים בה ויכולים להיות ה״שגרירים״ הטובים ביותר שלה.

    Liked by 1 person

    1. Hagar הגיב:

      תודה יניב , על השיעור בהיסטוריה (שמאוד חשוב לי) ועל ההבנה העמוקה שצריך להיעשות משהו וזה לא יהיה קל. אבל אני חדורת מוטיבציה כי יש לנו עם מה לעבוד. אני אשמח לקיים אירוע בבוסטון, צריך לחשוב מה ימשוך צעירים להרצאה , איזה משפיענים יש לכם שם שישמחו לבוא לדבר (בחינם) ולהמשיך הלאה בתכנון האירוע .

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s