אני אשכנזיה ומזרחית, אבל למה זאת בכלל שאלה בשנת 2017?

התלבטתי רבות אם להעלות את הפוסט הזה.
כתבתי אותו אולי 50 פעמים. אני לא צוחקת. אני מרגישה שאני נחנקת כל פעם שאני רואה את השיוך העדתי שלנו משמש ככלי פוליטי בכדי לקדם אג'נדה שאין לה שום מטרה מלבד פילוג, העמקת הפערים העדתיים בינינו וקולות בפריימריס.

אחרי התלבטויות , החלטתי ללכת על זה.
"את לא גרה בארץ", אני כבר רואה חלק מהתגובות מגיעות.
נכון, אני כבר שלוש שנים בארצות הברית. עדיין אכפת לי. המשפחה שלי והחברים שלי שם.
יותר מהכל, כואב לי. אני מנצלת את הבלוג שלי כפלטפורמה לכתוב משהו קצת אחר, לצאת מאזור הנוחות שלי, אני לא רוצה לשתוק. אני רוצה לקיים דו- שיח, שממנו נוכל ללמוד, לצמוח ולשנות את השיח. אני רוצה טוב.

השבוע נתקלתי בפוסט של שרת התרבות, הגברת מירי רגב, על גלי צה"ל.
אם להיות כנה, התגובה הראשונית שלי הייתה, להיכנס לעמוד של השרה, ולנסח איזו תגובה שנונה לפוסט שלה, ולשכוח מזה. הפעם אמרתי לעצמי שאני באמת רוצה להבין את הקטע הזה, את השימוש החוזר ב"מזרחיים" מול "אשכנזים". את הקיטלוג הזה ש"מזרחי" מצביע ליכוד ואשכנזי לא. אל תגלו, אבל יש אשכנזים שמצביעים לליכוד. שש לא לגלות.

"גם מזרחי.
"גם פריפריה.
גם ירושלים.
בלי משתמטים.
עכשיו אני בטוחה שגלי צה"ל משדרים מהשטח!"

כתבה שרת התרבות.
אני רוצה להבין משהו, רזי ברקאי לא שידר מהשטח? מה עם ינון מגל וטלי מורנו? עירית לינור ויועז הנדל?
העבודה שלהם לא הייתה עבודת שטח כי זה לא היה בירושלים או שאולי הם לא מזרחיים , רחמנא לצלן?

למה בשנת 2017 זה באמת מעניין אותה ורבים אחרים מה השיוך העדתי שלנו ומה עשינו בצבא.

למה זה כל כך משנה אם בסופו של יום כ-ו-ל-נ-ו ישראלים?

קוראים לי הגר
נולדתי ב- 10 לנובמבר 1979, כ"א בחשוון תש"ם.
אני ביתם הבכורה של שרי פיירברגר ומתתיהו סידס.

ההורים שלי התלבטו בנוגע לשם שלי, "מור" היה אחד מהשמות שהיו על השולחן. לפני שהם קראו לי הגר, הם החליטו להסתכל בתנ"ך, ולבדוק את פרשת השבוע שבה נולדתי, אולי ימצאו שם שיעורר בהם השראה. וכך היה, פרשת השבוע המיוחסת לשבוע הלידה שלי, היא פרשת הגר ושרה, וכך קיבלתי את השם הגר.

שנים רבות לא אהבתי את השם שלי, לא התחברתי אליו. מספר אנשים שפגשתי בחיי, אמרו לי שהשם שלי לא טוב ליהודיה. עד שפגשתי את הרב עזרן, ושאלתי אותו האם הוא חושב שכדי לי להחליף את שמי, והוא אמר לי: "האם את יודעת שהגר הייתה האישה היחידה בתנ"ך שאלוהים נגלה אליה פעמיים?" לא ידעתי. אחרי השיחה איתו החלטתי שהשם שניתן לי הוא שמי, ולא סתם הוריי בחרו בו ואני נושאת אותו בגאווה.

אילן יוחסין

אמא שלי, שרי פיירברגר, נולדה ברומניה.
בת לניצולי שואה. סבתא שלי, אנוצה פיירברגר נשאה טלאי צהוב עד לשחרור רומניה וסבא שלי, משה פיירברגר היה אדם דתי, 90 אחוז ממשפחתו נשרפה באושוויץ, בשנת 1964 – הם עלו לישראל באוניה.
אמא שלי אז הייתה בת 8.

הם הגיעו לרמלה ושם חיו את חייהם עד סופם. לסבא שלי הייתה נגריה בשוק רמלה, היא קיימת עד היום. סבתא שלי גידלה את אמא שלי ואחותה בבית הקטן והחמוד שלהם.

השניצלים של סבתא שלי היו השניצלים הכי טובים שאכלתי בחיים.
היא לימדה אותנו לחגוג את חג השבועות, היא הייתה מכינה קרפלך במילוי גבינה ולקינוח היו אטריות עם אגוזים וחמאה.

בראש השנה, סבא שלי היה לוקח אותנו לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר והוא היה אוכל את הראש של הדג, עם העין שלו.

בגיל עשר הייתי צריכה לכתוב חיבור על ניצולי שואה ואימי לקחה אותי לסבא שלי, הוא ישב וסיפר לי את סיפור חייו, אז נחשפתי לראשונה לסיפור של ניצול שואה.

אני אוקיר את הרגעים הללו לעד.

אבא שלי, מתיתיהו סידס, נולד בישראל.
בן לרחל מזרחי (ירושלמית בכל איבר בגופה, דור שביעי בישראל מגירוש ספרד ועל כן הייתה מתפארת בהיותה ס"ט), לוחמת לח"י.
וליצחק סידס שנולד בסודן, אבל אבא שלו היה סוחר יווני שנדד, הגיע למצרים, הכיר את מי שתהייה אמא של ילדיו והם חיו בסודן. סבא שלי עלה לישראל ב- 47 ממש לפני מלחמת העצמאות והיה פעיל באצ"ל .

הם גרו ברמת אביב. בצאת יום כיפור סבתא שלי, רשל (ככה היינו קוראים לה) הייתה שוברת את הצום עם עוגיות ביצ'קוצ'יקוס וקורבייל. אח"כ היא הייתה פורסת לחם שחור, טובלת אותו בשמן זית, שמה עליו זעתר ועגבניות ומחלקת לכולנו. לקינוח, היא הייתה מוזגת לכל אחד מאיתנו מרק עגבניות שבושל על פתיליה. איך אהבתי את כיפור.

אכלתי אצלה במיה ופסוליה, ויום אחד אפילו הכריחו אותי לאכול מלוחיה (לא יכולה לראות את זה עד ליום הזה).

הסבתות שלי והסבים שלי היו מיוחדים כל אחד בפני עצמו וכולם יחד. הם צבעו את חיי בכל הצבעים.

אם הגעתם עד לפה, מישהו יכול לפתור לי את בעיה הזהות ולומר לי האם אני מזרחית או אשכנזיה?

האם אני עומדת בפרמטרים של תורת הגזע של שרי ממשלת ישראל, או שמא הדם האשכנזי שלי מטמא את מעמדי המזרחי , הירושלמי? האם אני, יכולה לומר שאני מהפריפריה או שמא הסיבה שהסבתא "המזרחית" שלי חיה בתל אביב, מבטל את האפשרות שלי לטעון זאת? והאם הצאצאים שלי יוכלו לעבוד בגלי צה"ל?

הסבים והסבתות שלנו, המזרחים, הכורדים, הרומנים, המרוקאים, הטריפולטאים, הרוסים והאתיופים יצרו בישראל מרקם תרבותי ייחודי מאין כמוהו, למה אנחנו לא יכולים לשבת, להישען לאחור ולהתפעל ממנו?

את הפוסט הזה אני אחתום בסרטון של סבתא אנוצה (ז"ל) שצולם על ידי אח שלי לפני כ- 7 שנים לפרוייקט גמר שלו לתואר:

"עם פרח אחד לא מביאים את האביב", סבתי אומרת.

אני מבקשת מכם להיות פרח ולהביא את האביב (למרות שפיזית הסתיו בפתח).

רק תביאו את האביב!

בברכת שנה טובה,

הגר סידס.