"איך יכול להיות שאת עדיין רווקה?"

אפריל 2007 , אני יושבת בתחנת אוטובוס בבאזל מחכה לשאטל שיאסוף אותי לשדה התעופה.
אישה שהמתינה איתי בתחנה פנתה אלי, "מאיפה את?"
"מישראל" עניתי.
היא מיד עברה לעברית.
"איזה יופי, מה את עושה פה? היית בתערוכת תכשיטים?"
"כן. אני חוזרת הביתה לפני הזמן , סבא שלי נפטר אתמול" עניתי ודמעות מילאו את עייני.
"אוו אני מצטערת לשמוע, מישהו מחכה לך בארץ חוץ ממשפחה, בן זוג?"
לא. אני רווקה" עניתי.
"איך יכול להיות שבחורה כמוך רווקה?" היא שאלה.

אם רק היה לי שקל או סנט לכל פעם ששאלו את השאלה הזאת, יכולתי לקנות הרבה דברים שאני רוצה ולא צריכה.

לשאלה הזאת מגיעה תשובה בשני חלקים.
עד לפני כמה שנים לא רציתי בכלל זוגיות, ולקח לי זמן להבין את זה וגם להודות בזה, בעיקר לעצמי.
הייתי אחרי מערכת יחסים מפוקפקת שנמשכה כמה חודשים ספורים אבל הייתה מלאה בכלום, בכאב, בבגידה (שלו), שהפכתי בה לצל של עצמי.

"הגר מה קרה לך, אני לא מכירה אותך ככה. כבויה. בודדה. לא מדברת עם חברים שלך, מתעלמת מכל סימני האזהרה. לא היית נותנת לשום חברה שלך לסבול ככה, את חייבת להוציא אותו מהחיים שלך".
חברה שלי נתנה לי בראש. יומיים אחרי זה הוצאתי אותו מהדירה שלי, ויצאתי למסע חדש.
מסע של חיפוש פנימי אפשר לומר.

בדיוק סיימתי תואר שני, ומצאתי את משרת החלומות. עזבתי את רמת גן, ועברתי לתל אביב.
טרפתי את תל אביב, עבדתי כמו חמור, נסעתי לחו"ל, יצאתי, שתיתי, רקדתי, צחקתי, הכרתי אנשים חדשים, והכרתי בחורים והם הכירו אותי. נהניתי מכל דקה.

אחרי שנה משוגעת בתל אביב, עזבתי אותה וחזרתי לבית הוריי בשוהם. כשעזבתי את תל אביב חשבתי שסוף העולם הגיע . אבל במבט לאחור , לעזוב את תל אביב היה אחד הדברים הכי טובים שקרו במסע שלי.

תדירות הביקורים שלי בתל אביב ירדה, הכל היה נראה לי ריק מתוכן. התחלתי לשאול את עצמי אם אלו החיים שאני רוצה ואם טוב לי בהם , כי אם כן אז אני צריכה לחזור לחיות בתל אביב. התשובה לשאלה הזאת די ברורה.

"זהו. אני חושבת שהגיע הזמן להכיר מישהו".
אמרתי לחבר טוב שלי. "אולי יש לך מישהו להכיר לי", שאלתי.
"כנסי לטינדר, בטוח תמצאי מישהו".
"טינדר?" אני עונה לו בפרצוף של סימן שאלה.
הוא לקח את הנייד שלי והוריד לי את האפליקציה, הסביר לי ושלח אותי לדרכי.

מלאה בתקווה חדשה, נסעתי לחברה רווקה להפיץ את הבשורה. שתינו יושבות על הספה שלה בדירה מחוברות לטלפון ובמשך שעתיים מזיזות את המסך ימינה ושמאלה, מתלהבות כשיש לנו התאמה באפליקציה, צוחקות, מתעצבנות, בודקות חברים משותפים בפייסבוק. אבל מה, לא זזות מהספה. אף אחד לא בא לאסוף אותנו לדייט, אנחנו לא מתארגנות ליציאה, יושבות על הספה כמו תפוח אדמה.

אני כבר שנים מלינה על כך שסצנת הדייטים הפכה לזירה בלתי נסבלת.
אני לא זוכרת מתי נכנסתי לבר וגבר פינה לי את הכיסא שלו לשבת במקומו, ואני לא זוכרת מתי בחור שלח לי דרינק על הבר כשהוא חשב שאני מוצאת חן בעיניו. כולם מחוברים לנייד נון סטופ, גם אני . מודה באשמה.

אני לא יודעת באיזה שלב גברים הפסיקו לחזר ומתי אנחנו, הנשים הפסקנו לרצות שזה יקרה.
כשידיד שלי הראה לי את טינדר לראשונה , בתמימותי או אולי בדרכי הרומנטית חשבתי שהאפליקציה תאפשר לבחור ובחורה להיות יחד באותו הבר או בית קפה וכך יתאפשר לשניהם להיפגש ואשכרה להכיר אחד את השנייה. אני לא חושבת שאנשים היום זוכרים לדבר, ממש לדבר.

הטינדר וכל שאר אפליקציות ההיכרויות משטיחות את שיח ההיכרות לנמוך ורדוד.
"אז אל תהיי באפליקציה, מה את חופרת לנו" , אתם בטח אומרים לעצמכם.
צודקים. ניסיתי. כמות הפעמים שהורדתי את האפליקציות הללו לנייד שלי ומחקתי אותן היא אינסופית.

באופן אבסורדי , זה מגרש המשחקים בימינו ואם אני רוצה להיות חלק ממנו אני צריכה להשתתף.
לא , אל תציעו לי להירשם לג'י דייט. תודה.

אז הורדתי,Bumble אפליקציה שנוצרה על ידי אישה. זה טינדר אבל לכאורה אנחנו "קובעות" את הכללים.
שקר. אנחנו לא קובעות שום כלל אם גבר לא עונה להודעה או שהוא מציע לי סקס בהודעה השלישית שהוא כותב לי.

כשראיתי את ההודעה שלו היום , נחנקתי מדמעות ואני כותבת את השורות הללו בכאב גדול . לא , לא בגלל שאני חושבת שאני לא אמצא מישהו , אני כואבת את הקלות הבלתי נסבלת שלו לשלוח את ההודעה הזאת ואת העובדה המצערת שיש בחורה ש"תזרום" איתו. למה? כי אולי הוא יבחין כמה היא מהממת במיטה וירצה יותר או אולי הוא יעריך שהיא ספונטנית. סיפורים שאנחנו מספרות לעצמינו.

מי שמכיר אותי יודע. אני בעד סקס . (יש כמה בחורים בעולם שיעידו שזה נכון) .
אבל גם סקס צריך להשיג.

תזמין אותה לדרינק בבר , לא בבית שלך, תתעניין באישה שעומדת מולך, אולי תגלה שהיא שווה קצת יותר מזיון או לא אבל לפחות תחזר. זה כל כך קל לחזר אחרי אישה , ואתם יודעים את העבודה. רבאק, אלוהים ברא אתכם עם מתנה אז למה אתם לא משתמשים בה?

ואנחנו, אנחנו רוצות להיות מחוזרות ומי שאומרת לא משקרת לעצמה.
אנחנו רוצות לעמוד מול המראה שעות , אנחנו רוצות להתייעץ עם חברות ואנחנו רוצות להרגיש פרפרים בבטן.
אז למה לעזאזל אנחנו מסתפקות בכל כך מעט אם מגיע לנו כל כך הרבה?

אז איך אני עדיין רווקה?
התשובה לכך מאוד פשוטה, כי לא פגשתי עדיין את הגבר הזה שיגרום לי להרגיש את מה שכתבתי כמה שורות למעלה ויהיה ראוי לי. אני לא מוכנה להתפשר ואני לא מוכנה "לזרום". סביר להניח שאני אמשיך לצאת ולהיכנס מהאפליקציות, אני אמשיך להתעצבן, ואני אמשיך לתהות למה אני עדיין באפליקציות הללו ואז יום אחד הוא יגיע והוא יהיה כל מה שאני מאחלת לעצמי.

נשיקות,
הגר