על שייכות, זהות ופורים .

לקראת פורים, הקיר שלי בפייסבוק התמלא בתמונות של ילדים מחופשים, ילדים מישראל וגם ילדים מפה, חג נפלא ואיזה כייף שילדים ישראלים בארה"ב מציינים את החג הזה , התמלאתי שמחה גדולה, ואז שאלו אותי למה אני לא מגיעה לאירועים של הקהילה היהודית/ישראלית באטלנטה, נאלצתי לספר על סיטואציה חוזרת שליוותה אותי בחודשים הראשונים שלי בארה"ב, כשעוד נתתי לאירועים מהסוג הזה הזדמנות:

נעים מאוד הגר.
*איפה אתם גרים?
אני גרה במידטאון.
*מה, עברת לבד?
*את לא נשואה?
לא
גרושה?
לא
*לסבית?
(דממה, אני המומה)
*רגע, ואת רוצה להכיר מישהו?
*יש לי מישהו בשבילך , יהודי, רק התגרש, את מבינה שבגילאים האלה קשה למצוא רווק,
הוא לא חייב להיות יהודי.
(דממה, מבט מופתע)
*את רוצה חנוכה בוש בבית?
אני: מזה חנוכה בוש?
*אווו , את לא יודעת מזה חנוכה בוש… (מבט של "אין לך מושג מהחיים שלך")
*אנחנו כבר המון שנים פה אם את לא רוצה ילדים גויים, תקשיבי לנו.
אני מחייכת בנימוס ובולעת את הצפרדע.
*חיים, תקרא לרב או לרבנית , שנמצא לה מישהו, היא עברה לפה לבד. כן לבד , מה שאתה שומע. אין לה ילדים, היא לא גרושה. אני לא יודעת חיים, אבל ככה זה, צריך למצוא לה מישהו, שלא תישאר לבד.
בשלב הזה , אני כבר בדרך הביתה, נושמת לרווחה שהצלחתי להיחלץ מהתופת הזאת פעם נוספת.

אז אחרי כמה ראיונות קבלה שעברתי בכמה ובכמה אירועים החלטתי שאני מוותרת על התענוג, ולא בגלל שיש לי בעיה לענות לשאלות הנוקבות הללו, אלא כי יש לי בעיה עם ההנחה שאם אני לא אהיה עם יהודי גורלי נחרץ.
כן, יהודים בכלל וישראלים בפרט מרגישים אחריות לאומית וקולקטיבית שבנות ישראל לא יהיו חס וחלילה לבד, או שיחצו את הקווים. יאמר לזכות היהודים (האמריקאים) שהם קצת יותר עדינים, בכל זאת גדלו במעצמת פוליטיקלי קורקט, אז הם ישאלו את השאלות תוך הליכה זעירה על קליפות ביצים ועדיין לא יצליחו להסתיר את הטון הביקורתי בקולם.

אני עוד מעט סוגרת פה שנתיים (מתקשה להאמין). שאלת הזהות היא נושא שכל הזמן על הפרק פה, בעיקר בגלל שאני נחשבת לאזרחית זרה וגם בגלל שהתחלתי לסבול מבעיות וורבאליות כמו לדבר בעברית ולהכניס ביטויים באנגלית באמצע, האחים שלי יכולים להעיד שזה נשמע מבחיל. שלא תטעו ,זה גם קורה לי כשאני מדברת עם אמריקאים ופתאום משחילה באופן לא רצוני מילה בעברית וממשיכה כרגיל. זה נשמע כאילו אני סובלת משבץ , אבל זאת בעיה נפוצה בקרב דוברי שפות, ואותי זה מטריד. שאני אשכח עברית, זה כבר קרה, חיפשתי מילים במורפיקס מאנגלית לעברית. נורא.

החיים בארץ אחרת לא מתאימים לכל אחד. אני כותבת את זה לא בגלל שאני חושבת שאני טובה יותר או פחות ממישהו אחר, אלא כי זה באמת לא מתאים לכל אחד. לא פעם שמעתי מחברים ומשפחה מישראל "עכשיו הייתי עולה על מטוס למדינה אחרת". אם הם רק היו יודעים במה זה כרוך. אני שמה בצד את ההחלטה עצמה, של להעתיק מקום מגורים מארץ אחת לשניה, זה החלק היותר פשוט בסיפור. החלק המורכב יותר הוא לייצר לעצמך תחושת שייכות במקום שאתה לא שייך אליו מלכתחילה.

כשאני מדברת על חווית המגורים שלי פה, אני מודה בפני אנשים שהחיים שלי ומה שעשיתי בהם, כשקיפצתי ממקום למקום ברחבי הגלובוס, חייתי לבד בישראל, הכינו אותי לחיים פה. אם אתה לא מסוגל לייצר לעצמך שייכות, גם אם זאת שייכות מינימלית, בתוך הבית שלך, אתה לא תשרוד פה דקה. לכן, כשאני מספרת לאנשים שעברתי לפה לבד, רווקה (השם ישמור) , לא ללימודים, אלא לעבודה, הם מתקשים להאמין שאני בכלל שורדת.
יש המון אנשים שיודו שהם לא נהנים מהשהות שלהם פה, כי אין פה תחושת שייכות אם לא מייצרים אותה, בניגוד לישראל, שאתה שייך לא משנה מה. על מנת לייצר את אותה התחושה אתה חייב להיות בתנועה, או להשתייך לקהילה מסוימת. ככה מוצאים את עצמם המון ישראלים, בעיקר משפחות, חיים באזורים הקרובים האחד לשני, עם ריבוי של ישראלים ויהודים, בתי ספר שמספקים את לימודי התרבות, המסורת והשפה.

אני מבינה את זה, את הרצון הזה להרגיש שייך, אך אני חושבת שאם אתה כבר חיי במדינה אחרת, אז למה שלא תלמד על מגוון התרבויות הניצבות בפנייך, תאמץ או לא תאמץ מנהגים כאלה או אחרים מהמקומיים, זה כבר בחירה שלך, אבל לפחות תפתח את עצמך לעולם כולו, ואילוא בכדי להבין מי אתה ואיפה אתה באמת רוצה לחיות ואל תקיף את עצמך בחומה תרבותית ותשפוט אותי כשאני לא נוהגת כמוך, ואולי מוכנה לצאת עם גבר שהוא לא יהודי (למי אכפת!?).

אני לא מאלה ששונאים ישראלים, פחחח ממש לא. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה, יש לי חברים ישראלים (שבחרתי בקפידה , והם יכולים לשאול אותי מה שהם רוצים, כי הם הרוויחו את זה ביושר), ויש לי גם חברים אמריקאים (שלא ישאלו אותי שום דבר אישי בחיים). אחרי שנתיים פה אני יכולה לומר שיש לישראלים משהו שאין לאחרים, אך יש גם לאמריקאים משהו שאין לאחרים. יש חסרונות ויתרונות בכל מקום, השאלה הגדולה היא, כמו בכל החלטה בחיים , האם היתרונות עולים על החסרונות, וזאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן.

ונחזור לראיון הקבלה שתיארתי בתחילת הפוסט, השאלות שישראלים ויהודים שואלים נובעות מאותו מקום של שייכות. אני מבינה את זה, לרגע אחד אני לא חושבת שמי ששואל את השאלות הללו רוצה להרע לי, אלא בדיוק להיפך, הוא לא רוצה לאבד אותי לשבט אחר, לפחות ככה אני בוחרת להסתכל על זה. זה מיוחד בעייני, מאוד, כי אני לא בטוחה שתשמעו אמריקאי שואל אמריקאי אחר "אתה יוצא עם יהודייה, מה לא אכפת לך שיהיה לך חנוכייה בבית?" רמת הפתיחות של האמריקאים במקרה הזה , הפתיעה אותי מאוד. תיארתי פה לא פעם איך אמריקאים מגיבים לארוחת שישי שלנו, לחגים שלנו, למסורת, לאירוח, לפתיחות, לחיבוק הרחב, ולתחושת השייכות שזרה להם, הם מוקסמים מזה טוטאלית. לכן בפעם הבאה שיראיינו אותי שוב, אני אענה כמו תמיד "שלא אכפת לי שהוא לא יהודי" , למה? כי יש סיכוי שהוא יאמץ מסורות יהודיות יותר ממני אחרי שהוא ייחשף אליהן, ואני מכירה זוגות שזה אכן קרה להם, יכול להיות שהוא לא וזה לא יפריע לי כמו לאחרים. אין לדעת.

לאלה שמודאגים שהם יאבדו אותי (או כל יהודיה סוררת כמוני) לשבט אחר, אני אומרת, אני לא יודעת מה יהיה מחר, אני לא יודעת אם אני אכיר את החבר הכי טוב שלי פה , או שאני אכיר אותו בביקור בישראל, ואולי אני לא אכיר מישהו, מי יודע?
אני יודעת שלא ירדתי ולא עליתי משום מקום, ואני רק בחורה ישראלית שחיה כרגע בארצות הברית,
והשבוע חוגגים את החג פורים, החג האהוב עליי.

משנכנס אדר מרבין בשמחה,
הגר.