הפוסט שלקח לי כמעט חודשיים לכתוב…

ב

"יום אחרי כריסמס, רק אני וההומלסים הולכים לעבודה".
כתבתי לפני שנה בפייסבוק בעודי הולכת לתחנת הרכבת הקרובה לדירה, כשאני מסתכלת לצדדים ואני רואה ענפים שוטים, כמה הומלסים משוטטים, העיר ריקה מאדם. השנה, יום חג המולד חל בשישי , אז יצא ככה שלא הייתי צריכה ללכת לעבודה , ובכל זאת, העיר נטושה, והתמונה המצורפת די משקפת את מצב הרוח הנוכחי שלי. אני לא באמת מנסה לכתוב חודשיים, אני כן מתבשלת עם החלטה מסויימת כבר הרבה זמן ומחסום הכתיבה הוא הסמפטום למה שאני עוברת.

2015-12-27 11.32.27

לפני שהתחלתי לכתוב היום, עברתי על כמה מהפוסטים שלי משנה שעברה על תקופת החגים, תשמעו, הייתי בהלם תרבות מוחלט. הכל ריתק אותי, ניסיתי כל הזמן לחפש משמעות לדביקות הזאת, לכל ההולידיי ספיריט הזה, והיה לי מאוד קשה להבין ולקבל את זה. השנה, זה היה אחרת. כבר מספטמבר כשהם התחילו עם הדלעת ותערובת התבלינים האהובה עליהם "פאמפקין ספייס", כשהכוסות של סטארבאקס  נראו כמו שלכת, זה היכה בי. הקיץ הולך ונעלם, תרדמת החורף מתקרבת, השמים מאפירים, ומה יותר כייף ומחמם את הלב כשיש לך משהו לצפות לו? אז זה בדיוק זה.

במשך שנים, הם (האמריקאים) ביססו לעצמם שיטה להתגבר על דיכאון החורף הקרב ובא, שלא תטעו, הם לא הצליחו למגר את התופעה לחלוטין, בכל זאת הם לא התברכו בהרבה חגים, אבל הם ללא ספק קיצרו את תקופת הדיכאון מחצי שנה לחודשיים. את הסתיו מלווה הדלעת, והתפאורה משתנה בכל מקום, אח"כ מגיע ליל הקדושים, ולמרות שכבר קר, אפור וגשום, הם מנצלים את האווירה הסתווית הזאת, מקשטים את הבתים בשלדים, ומכשפות, מוצאים לנכון לצאת לרחובות מחופשים כמו מתים, עם הרבה דם ועיניים של ערפדים, כדי להרוויח עוד קצת כייף לפני שדיכאון החורף תוקף.

אז הוא מגיע, חג ההודיה. כבר לפני שנה, אחרי תאונת הדרכים שלי, חיבקתי את החג המופלא הזה, זה חג לאומי, לא דתי שבו הם מודים, מודים לאלוהים, מודים למשפחה, מודים לבוס שלהם, מודים לחברים, לא משנה למי אבל הכל סביב הודיה, וזה מקסים בעייני, זה לגמרי מכניס אותך לאווירת "הביחד", וכמה נחמד לעבור את החורף כשאתה ביחד עם האנשים שאתה אוהב?

השנה הייתה לי הזכות לחגוג עם חברים Friends Giving, קיבלתי את המסורת שלהם לפנים, השולחן היה עמוס בדברים כל כך טעימים (ומשמינים), לראשונה בחיי הכנתי פאי דלעת ופאי פקאן, והיה גם הודו שחברה שלי צלתה בתנור. בתחילת הארוחה עשינו סבב תודה , וכמה שהרגשתי דביקה, נהניתי מכל דקה.

20151121_193147

לאלה שתוהים מזה הג'לי בקצה הימני של התמונה , זה קרנברי סוס.. רוטב פירות יער אבל מקופסת שימורים מלא ברעל ומשמרים, זה הדבר היחיד שלא אכלתי מהשולחן הצבעוני הזה.
אני כן אשוויץ בפאי פקאן שלי שנראה כמו יצירת מופת.

IMG_20151122_085221

 כמה ימים לאחר חג ההודיה מצאתי את עצמי במנהטן, כן זה לא היה מתוכנן, פעם אחרונה שהייתי במנהטן בחורף הייתה לפני תשע שנים, מרוב שהיה קר אז נשבעתי שאני לא חוזרת לשם בחורף כדי לא למות מקור (למרות שהשנה החורף עדיין לא ממש הגיע למחוזותינו), אך תוכניות נועדו לשינוי והנה אני במנהטן בתחילת דצמבר.

הגעתי למלון, נכנסתי ללובי, וכמו בסרט "שכחו אותי במנהטן" נגלה לעייני עץ אשוח מקושט וסביבו מתנות, ממש באמצע הלובי, ברקע התנגן לו פרנק סינטרה, ולרגע קטן הרגשתי בתוך סרט אמריקאי כריסמס שמתאים לגמרי לעונה. העיר כולה לבשה צבעי זהב, אדום וירוק, ואם באמת הייתי בסרט הזה הייתי רוצה שיהיה שם מישהו To Sweep me off my feet.

אז מלבד השגרה היומיומית, הלכתי לראות את חלונות הראווה המפורסמים של סאקס, האזור היה עמוס בתיירים בצורה מבחילה, אבל החלונות ראווה, ואוו, יצירת אומנות. בעודי חולפת על פניהם, אני חושבת על המעצב או המעצבת של הפרוייקט הזה ומורידה בפניו את הכובע. אחרי שסיימתי להתפעל מהחלונות, החלטתי להיכנס לחנות, לראשונה בחיי. הדורמן פתח לי את הדלת ומברך אותי לשלום, בכניסה משפריצים עליי בושם מכל עבר, החנות נראית כמו מפעל מתנות של סנטה קלאוס, איילים ושלג מדומה בכל מקום, והכל נוצץ. עייני הבחינו בתיק פנדי , הרמתי אותו, בחנתי אותו, דמיינתי את עצמי קונה אותו, ואז ראיתי את המחיר וברחתי החוצה לחלונות הראווה. יש רגעים שעדיף להישאר מעבר לצד אחד של חלון הראווה, זה היה אחד מהם. One Day

2015-12-27 11.35.48

2015-12-27 11.34.51

אחרי ארבעה ימים במנהטן רציתי לחזור לאטלנטה, לבית שלי.
כן, אני יודעת, אני מוזרה, "התרגלתי לקצב של הדרום" אמרתי לאנשים ששאלו אותי מדוע נפלו פניי כשאני נמצאת איפה שאנשים חולמים להיות. עברו עוד כמה ימים וחזרתי לאטלנטה, ולראשונה מאז שעברתי לפה הרגשתי שהדירה שאני חוזרת אליה היא לא הבית שלי יותר, לפחות זה כבר לא מרגיש ככה.

הנה אני מספרת לכם על הולידיי ספיריט, ועל דמויות קסומות מהאגדות, יחד עם זאת, מתמודדת עם מציאות חדשה ולא פשוטה. מציאות בה אני צריכה לעבור דירה. הבית של השותפה שלי לא מתאים לי יותר, בעצם אני אנסח את זה אחרת, נהייה לי יותר מידיי נוח בדירה הזאת, נוחות כזאת שלא מאפשרת לי לצאת מחוץ לקופסה. כשנוח לי, ולא ממקום של שלווה אלא ממקום תקוע זה מכניס אותי לחרדה שמשהו לא באמת קורה, וגלגלי היקום לא זזים אם אני לא זזה. למרות שתכננתי לעזוב רק במאי ולסגור שנתיים בדירה הזאת, בהחלטה אמיצה הקדמתי את המועד. לא אין לי דד ליין, שותפה שלי נתנה לי יד חופשית בעניין אבל אני מקווה שזה יקרה במהרה.

ההחלטה הזאת, שאני לגמרי שלמה איתה בכל זאת העיבה על תקופת החגים אצלי, תרדמת החורף הגיעה קצת לפני כולם. אנשים שואלים אותי מה אני עושה בערב השנה החדשה, ואני רק חושבת שאני רוצה למצוא דירה חדשה עם מטבח ענקי שאוכל לאפות, לאכול ולישון בו. אגב למקרה שתהיתם, ערב השנה החדשה, זה השיא של התקופה הזאת, כולם מתפוצצים מאהבה, התרגשות והתחדשות לקראת השנה החדשה.

אז הנני אני, עומדת בפני אתגרים חדשים שהחיים ברילוקשיין הציבו בפניי,
וה- New Resolution שלי לשנת 2016, כי ככה אומרים את זה פה באמריקה:
למצוא בית, וכל המשתמע מכך ולעשות את חג ההודיה בשנה הבאה אצלי במטבח, כי ככה הבית הבא שלי הולך להיראות.

שתהייה לכולכם שנה אזרחית מופלאה,
שלכם אני
*בקיטשיות כי זאת התקופה.

מודעות פרסומת

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. לירן הגיב:

    פוסט מעולה. ותודה על התמונות מסאקס. (טסים מחר ולא הזדמן לי לצערי). נדמה כי שאנחנו עושים רילו לארהב כל אחד נקשר לעיר שאליה הוא מגיע (לרוב). ולרוב העיר מתאימה את עצמה אליו. שנה אזרחית טובה של התקדמות וחוויות!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.