רק ספורט!

ב

אני אוהבת ספורט.

כן, כן, אני מאותן בחורות שיודעות מזה נבדל בכדורגל, שמות של שחקנים, מאמנים, כמה נקודות שווה טאצ'דאון, מתי יש עברה, ומתי מגיע פנדל. אני גם בחורה שזכתה פעם אחת בחייה בהגרלה לכרטיסים למונדיאל וכשיש אולימפיאדה אני מתרגשת כמו ילדה. כזאת אני. מאיפה זה בא, אתם שואלים?

ככה גדלתי, ההורים שלי גידלו אותנו לאהוב ספורט. רקדתי בלט, הייתי שחיינית, וגדלתי עם שני אחים, האחד שיחק כדורסל והשני שיחק כדורגל. סבא שלי (ז"ל) היה אוהד מושבע של מכבי תל אביב בכדורסל, אבא שלי, תל אביבי, אהב את משה סיני אבל לקח אותי למשחקים ביד אליהו, מגיל אפס. הייתי יושבת בהיכל, בין אבא שלי לסבא שלי, צופה בדורון ג'מצ'י ולבן מרסר. ראיתי את סבא שלי מתעצבן ואת אבא שלי מתרגש. כשלא היינו במגרש, היינו רואים בבית, כל יום חמישי, כולנו יחד, זה היה היום היחיד שהיה מותר לי ללכת לישון מאוחר.

מאז עברו כמה שנים, הייתי יותר מעורבת, וגם פחות. אחרי שאחי הקטן לימד אותי לצפות במשחק כדורגל, התמסרתי למשחק, (ולשחקנים החתיכים) וזנחתי את הכדורסל. פיתחתי תיעוב למועדון "מכבי תל אביב" בכדורסל, כעסתי עליהם שכל השחקנים הכי טובים בליגה יושבים שם על הספסל, ולא משחקים, ממש כעסתי. ראיתי את האחים שלי אחד אחרי השני חולמים להיות שחקנים מקצועיים וראיתי במו עייני איך החלום חומק מהם, בגלל שאבא שלי לא היה עסקן מספיק. כעסתי, ואת כל הכעס כיוונתי למועדון "מכבי תל אביב" בכדורסל. המועדון הזה סימל בעייני כל מה שלא טוב בספורט הישראלי, ואותו כעס עיוור אותי לחלוטין, והשכיח ממני כמה המשחק הזה יכול להיות מרתק.

הנה אני בארה"ב, ופה החיים עצמם הם בעיקר ספורט. שרשרת המזון של הספורט היא: פוטבול, כדורסל ובייסבול. ספורט זה תרבות ומסורת אמריקאים, שלעולם, אבל לעולם לא ישתנו. ארצות הברית האמתית, לא מנהטן, לא לוס אנג'לס, אלא ארצות הברית ברובה עוסקת בספורט, זה החיים שלהם, כל מה שקורה מלבד זה הוא בגדר הפרעה למהלך התקין של חייהם.

רצה הגורל ואני מתגוררת באטלנטה, וכמו שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, אטלנטה היא כוכב עולה, וקבוצת הכדורסל של אטלנטה, "ההוקס", שוברת שיאים השנה. אח שלי, בועז, זה ששיחק כדורסל בצעירותו יושב לי על הראש מאז תחילת העונה שאני חייבת ללכת למשחק, תוסיפו אליו עוד כמה חבר'ה שהכרתי פה, במהלך שהותי שלא הניחו לי, אך כמו שהסברתי קודם, זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלי, ואילו בגלל העובדה שכדורסל אצלי שווה ל"מכבי תל אביב", וכל מה שמזכיר לי אותם, הופך אותי לבנאדם הכי לא חביב להיות לידו, בלשון המעטה. "הגר, את חיה בארצות הברית, לא בארץ, NBA זה לא "מכבי", את חייבת ללכת" ,אחי אמר לי. הוא איים עליי שאם אני לא אלך למשחק שלהם, כשהמאזן שלהם מושלם, אני יוצאת פארש. חחח שאני אצא פארשית, אין מצב! הוא רק הרים לי להנחתה, יותר נכון, הוא הרים לרועי, ודקות ספורות לאחר האיום של אחי, רועי שלח לי הודעה שבסוף החודש אני הולכת למשחק של ה"הוקס", בפיליפס ארנה, בדאונטאון.

בתור אחת שרגילה ללכת לבלומפילד לפצח גרעינים ולקלל, לשבת במייקס פלייס בסופר קלאסיקו ולשתות בירה, היה חסר לי אירוע ספורט וזה בא בדיוק בזמן. משחק NBA ראשון, אני מגשימה חלום. של אח שלי. רועי, דאג לי לכל החבילה, קיבלתי כובע מתנה, ולבשתי גופיה, קיבלתי גישה לפרקט, וראיתי משחק כדורסל. היה אמור להיות משחק קליל, ה"הוקס" (בין הקבוצות הכי טובות בליגה) היו אמורים לקחת את המשחק בהליכה, ובדיוק מאותה סיבה הם זלזלו בקבוצה היריבה. אני יושבת במגרש, 5 דקות לסיום, תיקו, כל הקהל על הרגליים, ה"הוקס" של אטלנטה לא הפסידו מתחילת העונה, מתח. קיבלתי פלשבק לסבא שלי ולאבא שלי, הנה אני בת שמונה, יושבת ביד אליהו ורואה את גיא גודס משווה את התוצאה, נזכרתי בימים שאהבתי לראות כדורסל, המתח של הדקות האחרונות, בהן הכל יכול לקרות. אז אם יש לכם עוד תהיות בנוגע לאטלנטה, תוסיפי גם כדורסל איכותי לרשימה, ופה אני אפסיק לדבר עליהם כדי לא לנאחס להם את כל העונה.

IMG_20150131_190353

IMG_20150201_021948

IMG_20150131_211345

בתוך כל הסופ"ש הזה, התחולל אירוע גדול ביותר בחשיבותו, בערך האירוע הכי חשוב פה מכל הבחינות, הסופרבול. כל הסופ"ש הם טחנו את הסיפור הזה, מבוקר עד ערב. כשכתבתי שפה זה רק ספורט, על זה בדיוק אני מדברת. יום ראשון, היום שבו משודר הסופרבול הוא יום חג לאומי. אני לא צוחקת. אי אפשר להסביר את זה במילים, ובכל זאת אני אנסה. אני פותחת את הנייד בבוקר שאני קמה, בום! תזכורת בנייד, ולא שאני שמתי אלא גוגל שמו לי. נכנסת לפייסבוק, בום! תזכורת בפייסבוק, שחס וחלילה אני לא אשכח. פותחת את הטלוויזיה, בום! שידורי הסופרבול ללא הפסקה. המסעדות דוממות, הכבישים ריקים מאדם, אין כלום, אולי רק "מתים מהלכים" (*הסדרה מצולמת באטלנטה).

Screenshot_2015-02-01-18-55-12~2

כשרועי אמר לי "הגר, את חייבת לראות את זה, זה פעם ראשונה שלך", עוד חשבתי לא לראות, אבל גם אם רוצים, זה פשוט בלתי אפשרי לברוח מזה. זה שיחת היום, שיחת הצהריים, שיחת הקפה ושיחת היום שאחרי בחדר כושר. הבנתי את המסר, בינינו, לא צריך הרבה בשביל לשכנע אותי לצפות באירוע ספורטיבי, אז הלכתי לחברים להקרנה של המשחק. מה אני אגיד לכם, שלוש שעות של חגיגה פסיכית, אמריקה במלוא תפארתה, הופעה של קייטי פרי, פרסומות מפוצצות, אה כן ויש גם משחק פוטבול בין לבין. פייר, הייתי בטוחה שסיאטל ייקחו, הם גם היו ראויים יותר (לא שמישהו שאל את דעתי), אבל טום בריידי, הרכז של הקבוצה היריבה, איך לומר את זה, הוא ווינר, ובזכותו (ובזכות טעות של הרכז של סיאטל) הוא זכה בטבעת סופרבול בפעם הרביעית. אם תהיתם, הסיבה היחידה שאני זוכרת את השם שלו היא כי הוא חתיך הורס!

IMG_20150201_201827

אז תעשו לעצמכם טובה גדולה, מי שחיי באטלנטה שיידאג לראות משחק של ה"הוקס", לפני הפלייאוף (כי זה נהייה יקר). מי שחיי בארה"ב, טוסו לראות משחק כדורסל, שנה הבאה תדאגו לראות משחק פוטבול (שווה כל סנט), ומי שבארץ, תלכו לראות את הקבוצות הישראליות בכדורסל, ולא, אתם לא צריכים להיות אוהדים של אף קבוצה, אלא רק לשבת ביציע ולראות משחק כדורסל, ואם יש לכם ילדים, בנים ובנות, תיקחו אותם אתכם, כי הזיכרון שיש לי מ"ההיכל", הוא זיכרון לכל החיים.

שיהיה לכם המשך שבוע נעים,
נשתמע,
אני.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.