Sometimes I feel like I'm living in a movie

ב

חלפה לה חצי שנה.

180 יום עברו מהיום שנחתתי פה, באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב.

ואיזו חצי שנה זאת הייתה, מה היה לנו?
קיץ, סתיו, עכשיו מרגישים את החורף. ראיתי הופעות, הייתי בפסטיבל, ראיתי משחק בייסבול וגם פוטבול, עשיתי קניות, גם חופשה אקזוטית בקוסטה ריקה ניסיתי , פתחתי בלוג, קפצתי לניו יורק לוויקנד, הפרשתי חלה, טיילתי, עמדתי בתור, יצאתי, שתיתי, חגגתי יום הולדת, הלכתי, והלכתי ונדרסתי. 180 יום. הספקתי כל כך הרבה ועדיין מרגיש שלא הספקתי כלום.

אני רואה את הפרצוף שלכם, היא כתבה "נדרסתי" והמשיכה הלאה?! מה? נדרסה? רגע, מה?
אז רק כדי להרגיע אתכם, אני יכולה לכתוב שאני בסדר. ללא ספק חוויה מטלטלת, על אחת כמה וכמה כשאת נמצאת במדינה זרה, אבל היי, שלא תגידו שאני לא עיתונאית חוקרת אמיתית ואמינה שנדרסת למען החומרים לבלוג שלה.

מהרגע שנחתתי פה, לא היה מישהו שלא שאל אותי מתי אני קונה רכב. "באטלנטה אי אפשר להסתדר בלי רכב". משפט ששמעתי אינספור פעמים ולא רק מישראלים. בינינו, ככל ששמעתי את זה יותר, אותגרתי יותר. אז מצאתי דירה במידטאון, עשר דקות הליכה מהרכבת התחתית, קרוב לעבודה שלי, לפעמים אני חוזרת מהעבודה ברגל ואנשים תופסים את הראש ולא מאמינים (חצי שעה הליכה, שיהיה ברור), זכיתי לגור במיקום פצצה, בדירה מקסימה ובשותפה מהממת. בקיצור, אין מקום באטלנטה שרציתי להגיע אליו ולא הגעתי בגלל שאין לי רכב. מרכיב חשוב הוא הסיבה שאני כל הזמן הולכת ברגל. לא מפחדת מלהתעייף, לא מתעצלת, לא חוששת שיהיה לי קר או חם, פשוט נהנית מהעיר ומהמראות שלה.

ימים ספורים לאחר יום ההולדת שלי, ישבתי בבית, מזג האוויר לא היה מעודד במיוחד. היה יום אפור, סגרירי. קניתי מיקסר באינטרנט במבצע, מי שמכיר אותי יודע כמה חיכיתי לרגע הזה, מיקסר עבורי זאת תחילתה של תקופה חדשה. מלאה בשמחה, החלטתי שאני לא נשארת בבית ואקפוץ לבית קפה ליד הבית (20 דקות הליכה). חשבתי שאשב לי, אתפנק בקפה ובייגל ואכתוב חומר לבלוג. באותו היום ,בבית קפה, כתבתי את הפוסט על "התור" שפורסם לפני כשבועיים. פוסט שלימים יהפוך לפוסט הכי נקרא אצלי בבלוג, מפתיע בהתחשב בעובדה שפרסמתי אותו בעודי מרותקת למיטה מתבוססת ברחמים עצמיים.

נחזור לאותו היום, אחרי 3 שעות, עם קפה ותה, מוזיקה טובה, בייגל, אפילו קניתי כפפות, שמתי אזניות ויצאתי לדרכי הביתה מרוצה. הולכת לי ברחוב, מחייכת לעוברים ושבים, נרגשת מרכישת המיקסר ומהפוסט שחיברתי. מסתכלת לשמיים, ואומרת לעצמי, מי צריך יותר מזה, אני מאושרת!

מגיעה לצומת מתחת לבית שלי. מכבה את המוזיקה, מכניסה את הנייד לתיק, מסתכלת לרמזור המיועד להולכי רגל, הרמזור מתחלף, מתחילה לחצות את הכביש, ממשיכה, ואז…

אני לא באמת זוכרת מה קרה. אני זוכרת מכונית נוסעת לקראתי, אני זוכרת שאני מרימה את הידיים ומסמנת לו לעצור, אני זוכרת שאני דופקת לו על הרכב שיסתכל עליי, אני זוכרת שאני חושבת לעצמי שזה לא באמת קורה, אני זוכרת שאני מדמיינת את שיחת הטלפון למשפחה שלי שמודיעים להם שהייתי מעורבת בתאונה, אני זוכרת שאני מבקשת להתעורר מהחלום שאני נמצאת בו עכשיו, אני זוכרת שאני מוטלת על הכביש, ממלמלת בעברית "לא! לא! לא!".

החוויה עצמה היא חוויה חוץ גופית, את יודעת שאת נמצאת בתוכה אבל את לא באמת מאמינה שזאת את מוטלת על הכביש, חסרת אונים. נכנסתי למצב אוטומט, בדקתי שהרגליים זזות, שהכול במקום, וקמתי לדפוק לו מכות. ברגעים כאלו כמה שתילחם בזה, הישראליות תצא ממך החוצה, חושבת לעצמי "מי הוא שיבוא וידפוק לי את הסופ"ש המהמם שהיה לי, אני אראה לו מזה".

תוך שניות עטו עליי עשרות אנשים, "מה את עושה?" "תשכבי", "אל תזוזי" ואני לא אומרת מילה. מסביבי רוכנים ים של אנשים, אני שומעת אותם אומרים "היא עפה באוויר", "זה נס שהיא חיה", "הוא לא ראה אותה" והעולם עומד מלכת.

אני מודה שמאוד רציתי להכיר כבאי אמריקאי אבל לא ככה, כשאני נראית שבורה לרסיסים, והמסקרה שלי מרוחה. אני שומעת את הסירנות מרחוק, ואני רק רוצה ללכת הביתה.
תוך שניות, חיי נראו כאילו נלקחו מסצנה של Chicago Fire בשילוב של Third Watch ו-E-R, ההבדל היחיד שאני הדמות הראשית. החובשים היו ראשונים, בדקו לי דופק, ושאלו אם אני בסדר, ואני לא מצליחה להוציא מילה מהפה. הכבאים הגיעו שנייה אחריהם (למקרה שתהיתם, ממה שקלטתי הם היו חתיכים),  מרימים אותי על אלונקה,ואז השוטרים. אני כותבת את זה ולא מאמינה.

העלו אותי לאמבולנס, שאלו אותי אם להתקשר למישהו, התקשרתי. דיברתי עם חבר ישראלי,איך ששמעתי אותו מעבר לקו בעברית, הכל הפך מציאותי. הוא אמר שיחכה לי בבית חולים. אני, מנתקת את השיחה, ואומרת לחובש שאני מתנצלת על העברית ועל המבטא ועל זה שאני בוכה ושואלת אותו אם הוא יכול לצלם אותי שוכבת באמבולנס. הוא מסתכל עליי בפליאה, אני אומרת לו "אני כותבת בלוג, על החיים פה. אני צריכה תמונה, כי אף אחד לא יאמין לי שאני בתוך סצנה של  Chicago Fire. הוא צחק, הוא כל כך צחק, שהוא היה משוכנע שכן קיבלתי חבטה בראש מהתאונה.

הגענו לבית החולים, זכיתי לראשונה בחיי להיכנס דרך הכניסה האחורית, קיוויתי לג'ורג' קלוני (E-R) ופטריק דאמפסי (Grey's Anatomy), זה לא קרה. מה שכן, התפאורה בסדרות האלה אמינה, הכל נראה אותו הדבר. הכניסו אותי לחדר המתנה, החבר הישראלי הגיע, עזר לי למלא את הדוח המשטרתי, ואז הרשיתי לעצמי לבכות באמת.

זה קרה באמת

זוכרים את המיקסר שנקנה באותו היום? ההזמנה בוטלה יום לאחר מכן, עקב כשלים טכניים.
מילא תאונה, ניצלתי, אבל לבטל לי את המיקסר? חוצפה!

אני שבועיים בבית. מנוחה. אתמול קיבלתי אומץ לצאת שוב ללכת. לא לסופר מתחת לבית, אלא ממש ללכת, לקפה, להסתובב בעיר שאני כל כך אוהבת.

חתיכת סיפור לרגל ציון חצי שנה ברילוקיישן,אה?!
בחמישי האחרון צויין פה חג ההודיה. אני חושבת שחג לומר תודה, זה נפלא. נראה לי שיש לי על מה להודות, בעיקר על זה שאני יכולה לשבת ולכתוב לכם את מה שקרה. על המשפחה, על החברים ובעיקר על עצמי ועל האומץ שבי. סליחה על הקיטש, אבל אם עד עכשיו לא הוצאתם ממחטות אז הגיע הזמן.

תשארו באזור,
אין לדעת מה יקרה בחצי השנה הקרובה בכל מה שקשור אליי.

אוהבת,
אני.

IMG_20141129_123849
תודה על חברים טובים שהם כמו משפחה

מודעות פרסומת

6 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. Sherry Sides הגיב:

    חתיכת חצי שנה. מתגעגעים.

    Liked by 1 person

  2. M הגיב:

    יאאא…. מהממת, את השניה מבין חברי תוך שבוע שניצלה מתאונה. ממש מפחיד הקטע. חוצמזה אני אמנם כבר לא בפייס, אבל ממשיכה לעקוב אחרייך פה בבלוג!
    😘😘😘

    Liked by 1 person

  3. Gali Kidron Zohar הגיב:

    ווואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו לא ייאמן. באשכרה הרפתקאות הגר בעיר הגדולה. מטורף! כתוב מדהים! יש לו מזל , הייתי הורגת אותו אם הוא היה הורג לי אותך!

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.